בפסק דין נדיר, הכיר בית המשפט המחוזי בתוקפו של הסכם מכר בעל-פה בין בני משפחה, על אף דרישת הכתב בחוק המקרקעין. זאת, בשל "זעקת ההגינות" שעולה מהנסיבות, לאחר שהבעל לשעבר נדרש לפנות את הבית בו התגורר עשרות שנים לאחר גירושיו. הגרושה ואמה חויבו בהוצאות משפט.

בפסק דין שניתן ב-24 בנובמבר 2024, קבע סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט א' דראל, כי חיים זוהר הוא הבעלים של מחצית מהזכויות בדירה במעלה אדומים, בה התגורר עם משפחתו מאז 1993. פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש זוהר, נגד גרושתו, יהודית זוהר, ואמה, צביה כהן.

תחילת הפרשה בשנת 1993, אז עברו חיים ויהודית זוהר, שהיו נשואים טריים, להתגורר בדירה שהייתה רשומה על שם הוריה של יהודית, צביה ובן ציון ז"ל. לטענת חיים, שנתקבלה על ידי בית המשפט, נכרת בין הצדדים הסכם בעל-פה "בלחיצת יד", לפיו בני הזוג ירכשו את הדירה מההורים בתשלומים חודשיים, במקום לשלם דמי שכירות. לאור יחסי הקרבה והאמון, ההסכם לא עוגן בכתב והעסקה לא דווחה לרשויות.

לאורך השנים, שילמו בני הזוג סכומים שונים עבור הדירה והשקיעו מאות אלפי שקלים בשיפוצה. אולם, לאחר שהזוג נפרד בשנת 2017 והתגרש כשנתיים לאחר מכן, החל הסכסוך. חיים, שהמשיך להתגורר בדירה עם שניים מילדיו, קיבל דרישות פינוי מאת חמיו וחמותו לשעבר, ולאחר פטירת החם, הגישה החמות תביעה לסילוק ידו מהנכס. בתגובה, הגיש חיים את התביעה להכיר בבעלותו על מחצית מהדירה.

במהלך המשפט חל מהפך דרמטי בגרסתן של הנתבעות. בתחילה, הן הכחישו מכל וכל את קיומו של הסכם מכר, וטענו כי חיים ויהודית התגוררו בדירה כשוכרים בלבד. אולם, לאחר שהחליפו ייצוג משפטי, הגישו כתב הגנה מתוקן ובו הודו כי אכן "הייתה הסכמה בעל פה למכירת הבית". עם זאת, הן טענו כי ההסכם הופר על ידי בני הזוג, שלא שילמו את מלוא התמורה, ובוטל בשנת 2005.

השופט דראל דחה את טענת הביטול ומתח ביקורת על "היפוך הגרסאות" של הנתבעות, וקבע כי הדבר פוגם במהימנותן. הוא קבע כי אמנם נכרת הסכם בעל-פה, אך סכום המכירה עמד על 120,000 דולר, כגרסת הנתבעות, ולא 70,000 דולר כפי שטען חיים, בין היתר בהסתמך על הודאתו של חיים עצמו בהליך קודם בבית הדין הרבני. בית המשפט העריך כי בני הזוג שילמו סכום של כ-200,000 ש"ח לאורך השנים.

השופט דחה את הטענה המרכזית של הנתבעות בדבר ביטול ההסכם בשנת 2005, וקבע כי לא ניתנה כל הודעת ביטול כדין. הוא ציין כי התנהגות הצדדים לאורך עשרות שנים, במהלכן המשיכו חיים ויהודית להתגורר בדירה ולנהוג בה מנהג בעלים, מלמדת כי הם ראו את ההסכם כתקף.

בנימוקיו המשפטיים, קבע השופט כי על אף שחוק המקרקעין דורש מסמך בכתב לעסקת מקרקעין, במקרים "נדירים שבנדירים" ניתן להכיר בתוקפה של עסקה גם בהיעדרו, וזאת מכוח "זעקת ההגינות". במקרה זה, קבע, התעלמות מההסכם לאחר 30 שנה, על רקע הגירושין, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב ומחייבת את הכרתו.

בסופו של דבר, התביעה התקבלה במלואה ונקבע כי חיים זוהר הוא בעלים של 50% מהדירה. הנתבעות, צביה ויהודית, חויבו לשלם לחיים הוצאות הליך בסך 35,100 ש"ח.