סכסוך ירושה בשועפט: בית המשפט הכיר בבעלות על מחצית מקרקעין על בסיס עסקאות מלפני עשורים

לאחר מאבק משפטי מורכב, שכלל טענות לזיוף מסמכים, התחזות ודרמה משפחתית, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי מונזר שוויקי הוא הבעלים החוקי של 3/6 מהזכויות בחלקת אדמה בשכונת שועפט. פסק הדין התבסס על שרשרת העברת זכויות שהחלה עוד בשנות ה-70, ודחה את טענות הנתבעים, בני משפחה אחרים, כי המנוח המקורי מכר את כל נכסיו לבנותיו עוד בחייו.

בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, קיבל (9.9.24) את תביעתו של מונזר שוויקי והצהיר כי הוא זכאי להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות במקרקעין הממוקמים בשכונת שועפט. פסק הדין חותם סאגה משפטית ומשפחתית סבוכה, שהתחקתה אחר גלגוליה של חלקת אדמה מאז פטירת בעליה המקורי, עלי מוסטפא ג'בר, בשנת 1971.

במרכז המחלוקת עמדו שתי גרסאות עובדתיות סותרות. התובע טען כי רכש 3/6 מהזכויות בתום לב ובתמורה מלאה בסך 400,000 דולר מנתבעת 4, חדיג'ה עבדלאה. זכויותיה של חדיג'ה, לטענת התובע, נבעו משרשרת עסקאות חוקיות: הבעלים המקורי, עלי ג'בר, הוריש מחצית מרכושו לאשתו השנייה, כאפיה, ואת המחצית השנייה לשלוש בנותיו. בשנת 1976, כאפיה מכרה את חלקה (3/6) לאחת הבנות, אמנה, שהפכה לבעלים של 4/6 מהנכס. אמנה העבירה את זכויותיה לבנה, ג'מאל, אשר העביר אותן לאשתו חדיג'ה, שמכרה לבסוף לתובע. גרסה זו נתמכה בצו ירושה רשמי ובייפויי כוח נוטריוניים.

מנגד, טענו הנתבעים כי הם הבעלים היחידים של הקרקע כולה. לטענתם, המנוח מכר את כל המקרקעין לשלוש בנותיו עוד בחייו, בשנים 1970 ו-1971, ובכך נושל עזבונו מנכס זה, ולאשתו כאפיה לא היו כל זכויות להוריש או למכור. הנתבעים ביססו את טענתם על שני הסכמי מכר ישנים (ת/1 ו-ת/2) וטענו כי המסמכים שהציג התובע, ובמיוחד ייפוי כוח נוטריוני משנת 1998, מזויפים. הם אף הרחיקו לכת והאשימו עורך דין שעבד במשרד הנוטריוני בזיוף המסמך.

השופטת מאק-קלמנוביץ דחתה את טענות הנתבעים וקבעה כי גרסת התובע "ברורה, סבירה ועקבית" וכי היא "מבוססת על מסמכים בעלי משקל ראייתי איתן". בית המשפט ייחס משקל רב לצו הירושה הרשמי, שקבע כי כאפיה אכן ירשה מחצית מהעיזבון, וציין כי ניסיונם של הנתבעים לבטל צו זה כשל. כמו כן, ייפוי הכוח משנת 1976, שבו מכרה כאפיה את זכויותיה לאמנה ואושר על ידי נוטריון ציבורי, היווה ראיה חזקה לאמיתות גרסת התובע.

באשר לטענות הזיוף שהעלו הנתבעים, קבעה השופטת כי הן "אינן נתמכות בעובדות" וכי מדובר ב"ספקולציה ללא כל בסיס". מנגד, המסמכים שהציגו הנתבעים עוררו ספקות משמעותיים. בית המשפט תהה מדוע נדרשו שני הסכמי מכר כמעט זהים בהפרש של חודשים ספורים, ומדוע תמורת העסקה לא השתנתה אף שבכל הסכם נכלל היקף נכסים שונה. יתרה מכך, עלה ספק כבד באשר לתוקפו של אחד ההסכמים המרכזיים (ת/2), אשר אושר לכאורה בלשכת המסחר לאחר תאריך פטירתו של המנוח-המוכר, מצב שהוגדר כבלתי אפשרי על ידי מנהל לשכת המסחר לשעבר שהעיד במשפט.

בסופו של דבר, פסק בית המשפט לטובת התובע וקבע כי הוא בעליהם של 3/6 מהמקרקעין. הנתבעים חויבו לשאת בהוצאות המשפט של התובע בסך 25,000 ש"ח.