תביעת בעלות על קרקע בבית ג'אלה נדחתה; המשפחה תחויב לשלם דמי שימוש וסולקה מהשטח

השופטת שירלי רנר קבעה כי רישום המקרקעין על שם חברת הימנותא משנת 1975 תקף, ודחתה את טענות המשפחה שהחזיקה בשטח מאז 1967 מכוח ירושה. עוד נקבע כי מסמך מס רכוש שהציגו התובעים אינו מהווה ראיה לבעלות.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה של בני זוג להכיר בבעלותם על קרקע באדמות בית ג'אלה, וקיבל את תביעתה הנגדית של חברת הימנותא בע"מ, תוך שהוא קובע כי היא הבעלים החוקי של המקרקעין. בפסק דין שניתן ב-23 במאי 2023, קבעה השופטת שירלי רנר כי הרישום של הקרקע על שם הימנותא, שבוצע לפני קרוב ל-50 שנה, הוא תקף ומהווה ראיה חותכת לבעלות. על כן, התובעים יחויבו לשלם דמי שימוש ראויים בסך 18,000 ש"ח וניתן נגדם צו מניעה קבוע האוסר עליהם להיכנס לשטח.

הסכסוך המשפטי נסוב סביב חלקה הידועה כגו"ח 242/2 באדמות בית ג'אלה. התובעים, רמזה קסיה נחלה ומישל אבילקיסיה, טענו כי הם מחזיקים בקרקע מאז שנת 1967. לטענתם, אביו של התובע רכש את הקרקע באותה שנה מהבעלים שהיה רשום בספרי מס רכוש, ומאז המשפחה החזיקה בשטח, השביחה אותו ובנתה עליו מבנים. הפרשה הגיעה לבית המשפט לאחר שהתובעים ניהלו הליכים בבג"ץ נגד צווי הריסה שהוצאו למבנים שבנו ללא היתר. במסגרת אותם הליכים, בשנת 2017, הצטרפה חברת הימנותא וטענה לראשונה בפניהם כי היא בעלת הקרקע. בעקבות כך, הורה בג"ץ למשפחה להגיש תביעה אזרחית להוכחת בעלותה, וכך החל ההליך הנוכחי.

מנגד, חברת הימנותא טענה כי מדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שמה בלשכת רישום המקרקעין ביהודה ושומרון מאז 1975. רישום זה בוצע לאחר הליך "רישום ראשון" שהסתיים בשנת 1969, ומיד לאחריו נמכרה הקרקע להימנותא. גם נציגי המדינה, תמכו בעמדת הימנותא ואישרו כי הרישום משקף את הבעלות החוקית בקרקע. עוד נטען כי התובעים פלשו לשטח רק בשנת 2005.

השופטת רנר דחתה את טענות התובעים וקבעה כי הם לא הצליחו להרים את הנטל הראייתי הגבוה הנדרש כדי לטעון למרמה או זיוף ברישום מקרקעין מוסדרים. היא ציינה כי מסמך מס הרכוש שהציגו התובעים, אשר לטענתם תומך בבעלותם, מציין במפורש "שאינו מהווה ראיה לבעלות" ומתייחס לשנים שקדמו לביצוע הרישום הראשון. יתרה מכך, התברר כי המסמך הוצא לתובעים בשנת 2014 בניגוד לנהלים, שכן אין להוציא מסמך כזה עבור קרקע רשומה.

בנוסף, בית המשפט מתח ביקורת על כך שהתובעים לא צירפו לתביעתם צדדים מהותיים, כמו יתר יורשי האב והיורשים של המוכר המקורי. בפסק הדין הודגש כי התובע עצמו הודה בחקירתו שההסכם המקורי של אביו היה "הסכם אריסות" ולא הסכם רכישה, מה ששומט את הבסיס מתחת לטענת הבעלות כולה. לאור כל זאת, התביעה נדחתה והתקבלה התביעה שכנגד שהגישה הימנותא, במסגרתה חויבו התובעים בתשלום דמי שימוש ובסילוק ידם מהקרקע.

ת"א 63103-07-19