סוף לסכסוך של 3 דורות: בית המשפט הכריע במאבק הירושה על הקרקע בקריית עקרון
השופט קבע כי הנכדה זכאית למחצית מהנכס המשפחתי המלא, בשטח של 1,334 מ"ר, ודחה את טענת דודה כי חלקה קטן יותר; פסק הדין תיקן טעות רישום של רשות מקרקעי ישראל שהחלה לפני למעלה מ-40 שנה וגרמה למחלוקת המרה.
בפסק דין שניתן ב-25 באוגוסט 2025, הביא בית המשפט המחוזי מרכז-לוד לסיומו סכסוך משפחתי מר ורב-שנים, שהתפרס על פני שלושה דורות, סביב זכויות בנכס מקרקעין בקריית עקרון. השופט אלי ברנד קיבל את תביעתה של סלין איזבורניצקי, וקבע כי היא זכאית למחצית מהזכויות בנכס כולו, הידוע כגוש 5105 (חלקות 33, 34 ו-44), בשטח של 1,334 מ"ר. בכך, הורה השופט לרשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לתקן "טעות קולמוס" היסטורית ברישומיה, שהיוותה את שורש המחלוקת.
הפרשה המצערת החלה עוד בשנת 1972, כאשר סבה וסבתה של התובעת, יחיא ורומיה גהלי ז"ל, חכרו מרמ"י מגרש בשטח של כ-1,525 מ"ר. בסוף שנות ה-70, הם העבירו במתנה את "כל זכויותיהם בנכס" לבנם הצעיר, שאול גהלי ז"ל, אביה של התובעת. אלא שכאן החלה שרשרת הטעויות: בשנת 1982, בחוזה החכירה שנרשם על שם שאול, רמ"י זיהתה את הנכס בטעות כמגרש אחר (129ב') ובשטח קטן יותר (520 מ"ר).
טרגדיה פקדה את המשפחה כאשר שאול נפטר בטרם עת בשנת 1986, עוד בטרם נולדה בתו, התובעת. בעקבות מותו, התגלע סכסוך בין אמו, רומיה, לבין אלמנתו של שאול, ובשנת 1987 נחתם הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת הפשרה נקבע כי הזכויות בנכס יחולקו שווה בשווה, 50% לסבתא רומיה ו-50% לנכדתה התינוקת, סלין. אולם, הטעות של רמ"י המשיכה להשתרשר, וגם בחוזה החכירה החדש שנחתם ב-1989 על שם הסבתא והנכדה, זוהה המגרש באופן שגוי.
לאחר פטירתה של הסבתא רומיה בשנת 2003, המחלוקת צפה ועלתה במלוא עוצמתה. דודה של התובעת, יוסף גהלי (הנתבע 2), טען כי הסכם הפשרה התייחס רק לחלק מהמגרש המקורי, בשטח של כ-770 מ"ר, וכי יתרת הקרקע שייכת ליורשיה האחרים של הסבתא. מנגד, התובעת טענה בתוקף כי כוונת הסכם הפשרה הייתה לחלק את הנכס המקורי כולו, וכי הטעויות ברישום פוגעות בזכויותיה הקנייניות. באופן חריג, יתר דודיה ודודותיה (הנתבעים 3-6) תמכו בעמדתה של אחייניתם.
השופט ברנד ניתח לעומק את כוונת הצדדים בהסכם הפשרה משנת 1987. הוא קבע כי לשון ההסכם מתייחסת ל"דירה והקרקע" ול"מגרש 129א" כיחידה אחת, ללא כל אבחנה בין חלקיו השונים. השופט ייחס משקל רב לעובדה שהסבתא, רומיה גהלי ז"ל, לא ידעה קרוא וכתוב, וקבע כי לא סביר שהבינה במושגים תכנוניים מורכבים כמו פיצול מגרשים. הוא השתכנע מעדויות ילדיה כי היא הכירה את הנכס בפשטות כ"בית ומגרש, מרחוב לרחוב", כלומר – השטח כולו.
פסק הדין נשען גם על ראיות נסיבתיות, לרבות צוואתה של הסבתא, בה ציינה כי לנכדתה סלין לא יהיה חלק בעזבונה, "הואיל וזכתה בחייה לקבל את מחצito השנייה של הנכס" – אמירה המלמדת שהיא ראתה את הנכס כשלם שחולק לשניים. בנוסף, צוין כי התובעת ויורשי הסבתא שילמו לאורך השנים דמי היוון לרמ"י עבור הנכס המלא בחלקים שווים.
בסיכום דבריו, מתח השופט ביקורת על רמ"י, וקבע כי "הרישום השגוי ברמ"י הוא שגרם לסכסוך כולו ולמצער איפשר אותו", וחייב אותה בהוצאות. הנתבע 2, יוסף גהלי שהתנגד לתביעה, חויב בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח.
ת"א (מרכז) 17761-05-21
