המחוזי אישר פסק בוררות שחייב יזם נדל"ן לשלם 725,000 ש"ח לשותפו לשעבר, למרות קביעות על "התנהלות כספית בלתי מובנת" ו"מערכת צללים כלכלית" בפרויקט המשותף

סגנית נשיאת ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד, השופטת בלהה טולקובסקי דחתה את בקשת היזם בני קליין לבטל את פסק הבורר, וקבעה כי טענותיו הן "ערעוריות מובהקות" ואינן עומדות בעילות הביטול המצומצמות של חוק הבוררות.

בפסק דין שניתן ב-25 באוגוסט 2025, דחתה סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, השופטת בלהה טולקובסקי, בקשה לביטול פסק בוררות וחייבה את יזם הנדל"ן בני קליין וחברת רויאל גרדן נדל"ן בע"מ לשלם סך של 725,000 שקלים לשותפו לשעבר, חזי לידן. ההחלטה התקבלה למרות ממצאים קשים של הבורר, עו"ד בועז ורדי, אודות "התנהלות כספית בלתי מובנת", תשלומים ב"שחור" ויצירת "מערכת צללים כלכלית" בפרויקט המשותף של השניים.

הסכסוך החל על רקע פרויקט תמ"א 38/1, שלשמו הקימו הצדדים בשנת 2016 חברה משותפת בשם "רויאל גרדן – הדגל בע"מ". על פי הסכם המייסדים, לידן, שהיה משקיע, העמיד לחברה הלוואת בעלים בסך של 1.8 מיליון שקלים. בהסכם נקבע סעיף ייחודי, לפיו במקרה של הפסד בפרויקט, ישיב קליין (באמצעות חברת רויאל גרדן) ללידן מחצית מסכום קרן הלוואת הבעלים.

לאחר שהפרויקט הושלם באיחור משמעותי והתגלע סכסוך אישי חריף בין השניים, הם פנו להליך בוררות. לידן תבע כ-3.5 מיליון ש"ח בגין הפרת ההסכם והחזר הלוואת הבעלים, בעוד קליין הגיש תביעה שכנגד על סך 4.25 מיליון ש"ח בטענה לניהול כושל מצד לידן.

בפסק בוררות מפורט בן למעלה מ-60 עמודים, מתח הבורר ביקורת חריפה על שני הצדדים. הוא קבע כי שניהם פעלו תוך "הפרות משמעותיות של נורמות מקובלות ושיבשו את ההתנהלות הכלכלית". הבורר מצא כי בפרויקט התנהלה מערכת כספית משובשת, כאשר חלק מההוצאות והתשלומים לא נרשמו כחוק. עם זאת, הבורר קבע כי קליין, כיזם נדל"ן ותיק ומנוסה, היה "שותף מלא לכל ההתנהלות הכספית של הפרויקט כולל 'ההתנהלות הבלתי מובנת'", ולכן חלה עליו אחריות אישית. לאור האשמה ההדדית, החליט הבורר לדחות את כל תביעות הפיצויים ההדדיות, אך נתן תוקף לסעיף בהסכם המייסדים הנוגע להחזר מחצית מהלוואת הבעלים. לאחר קיזוזים שונים, חויבו קליין וחברתו לשלם ללידן 725,000 ש"ח, בתוספת 250,000 ש"ח הוצאות משפט.

קליין פנה לבית המשפט בבקשה לביטול פסק הבוררות. בין היתר נטען כי הפסק סותר את תקנת הציבור, שכן הוא מתעלם מהכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח עילה", וכי הבורר טעה כשלא העביר את נטל ההוכחה ללידן להסביר את ההתנהלות הכספית הבעייתית.

מנגד, לידן טען כי אין עילה להתערב בפסק, וכי הבורר יצר איזון ראוי כאשר פסק רק את הסעד של החזר ההלוואה.

השופטת טולקובסקי קיבלה את עמדת לידן ודחתה את הבקשה לביטול. בפסק הדין קבעה השופטת כי "במסגרת דיון בבקשה לביטול פסק בוררות, בית המשפט אינו מהווה ערכאת ערעור על פסק הבוררות". היא הדגישה כי ההתערבות השיפוטית בפסקי בוררות היא מצומצמת ומוגבלת לעילות ספציפיות המפורשות בחוק. השופטת קבעה כי טענותיו של קליין הן "טענות ערעוריות מובהקות" המכוונות נגד קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של הבורר. היא הוסיפה כי העילה של פגיעה בתקנת הציבור חלה רק במקרים נדירים שבהם תוכן הפסק, ולא רק תוצאתו, עומד בסתירה לעקרונות יסוד של החברה, מה שאינו המקרה כאן.

לאור דחיית הבקשה לביטול, אישר בית המשפט את פסק הבוררות ונתן לו תוקף של פסק דין. על קליין וחברתו הוטלו הוצאות משפט נוספות בסך 20,000 ש"ח.

ת"א 41740-04-25