"צורך ציבורי" – האם כל מטרה מצדיקה הפקעה? – עו"ד מיכאל דבורין

הרשות המפקיעה מנפנפת בביטוי "צורך ציבורי" כאילו היה מילת קסם המעניקה לה כוח בלתי מוגבל. זוהי הנחה שגויה. הזכות להתנגד לעצם ההפקעה, על בסיס הטענה שאין "צורך ציבורי" אמיתי, היא זכות יסוד שעומדת לכם.

פסיקת בית המשפט העליון הבהירה שהיא לא תהסס להתערב כאשר הרשות פועלת בחוסר סבירות. בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, נקבע העיקרון לפיו אם המטרה הציבורית חדלה מלהתקיים, קמה לבעלים המקורי זכות להשיב את הקרקע.

במקרים אחרים, כמו בג"ץ 9132/07 עיריית מודיעין-מכבים-רעות נ' שר התחבורה, בית המשפט בוחן את מידת הדחיפות והקונקרטיות של הצורך הציבורי. תפקידנו הוא לבחון כל מקרה בזכוכית מגדלת: מי הנהנה האמיתי מההפקעה? האם הצורך הוא אמיתי ומיידי? האם הרשות בחנה חלופות פוגעניות פחות?

בפסק הדין התקדימי בעניין לוביאנקר נ' שר האוצר, בג"ץ 307/82, קבע מ"מ הנשיא שמגר כי על הרשות מוטלת החובה לבחון חלופות:

"מקום שהמטרה הציבורית ניתנת להשגה בדרך של פגיעה פחותה בזכות הקניין, יש ללכת בדרך זו."

עיקרון זה, של "האמצעי שפגיעתו פחותה", הפך לאחד ממבחני המידתיות המרכזיים שכל החלטת הפקעה נבחנת לאורו. תפקידנו כעורכי דין הוא לאתגר את הרשות, לדרוש ממנה להציג את כל החלופות שנבחנו, ולהוכיח שאם קיימת דרך אחרת להשיג את המטרה הציבורית מבלי לפגוע בקניינכם, או תוך פגיעה פחותה בו, על הרשות לבחור בה.

המידע במאמר זה הוא כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני. אל תקבלו את ההכרזה על "צורך ציבורי" כעובדה מוגמרת. אם יש לכם ספק לגבי נחיצות ההפקעה, פנו למשרדנו.