בית המשפט המחוזי ביטל פסק בוררות: "גם לסמכות רחבה יש גבולות"

בית המשפט המחוזי ביטל פסק בוררות: "גם לסמכות רחבה יש גבולות"

השופטת תמר בר-אשר קיבלה ערעור של בעל דירה, וקבעה כי הבוררים חרגו מסמכותם באופן קיצוני כאשר חייבו אותו לשלם לשוכר במסגרת "טענת קיזוז", לאחר שפטרו את השוכר מתשלום דמי שכירות בתקופת הקורונה. פסק הבוררות כולו בוטל.

בפסק דין נוקב, בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל (22.5.24) ערעור שהגיש בעל דירה וביטל פסק בוררות שחייב אותו לשלם כ-30,000 ש"ח לשוכר, זאת לאחר שהבוררים פטרו את אותו שוכר מתשלום דמי שכירות עקב משבר הקורונה. השופטת תמר בר-אשר קבעה כי הבוררים חרגו באופן מובהק מסמכותם, והתערבות בית המשפט נדרשה "למצער, מטעמי צדק ולמניעת עיוות דין".

הפרשה החלה בסכסוך שכירות סטנדרטי לכאורה. אהרון וולק, בעל דירה בירושלים, השכיר את נכסו למשה אליעזר ספרין לצורך הפעלתו כיחידת Airbnb. עם פרוץ משבר הקורונה במרץ 2020, הפסיק השוכר לשלם את דמי השכירות, והצטבר חוב של 48,000 ש"ח. הצדדים, בניסיון לפתור את המחלוקת, פנו להליך בוררות ב"בית דין צדקה ומשפט", הדן לפי דין תורה.

פסק הבוררות שניתן היה מפתיע. הבוררים קבעו כי משבר הקורונה מהווה "מכת מדינה" , המקבילה לכוח עליון, ועל כן פטרו את השוכר לחלוטין מתשלום החוב. אך בכך לא הסתיים העניין. השוכר טען כי הותיר בדירה ציוד וביקש לקזז את שוויו מכל חוב שייפסק לחובתו. הבוררים לא רק שקיבלו את הטענה, אלא שלאחר שקבעו כי אין לשוכר כל חוב, הם הפכו את "טענת הקיזוז" לתביעה עצמאית, וחייבו את המשכיר, מר וולק, לשלם לשוכר סך של 29,533 ש"ח עבור הציוד.

בעקבות זאת, פנה מר וולק, לבית משפט השלום בבקשה לביטול פסק הבוררות. הוא טען בעיקר לחריגה מסמכות ולחוסר גילוי נאות מצד הבוררים על היכרותם המוקדמת עם השוכר. בית משפט השלום דחה את הבקשה, מה שהוביל להגשת בקשת רשות ערעור למחוזי.

השופטת בר-אשר קיבלה את טענתו המרכזית של וולק וקבעה כי הבוררים אכן חרגו מסמכותם באופן המצדיק את ביטול הפסק. בפסק הדין הובהר כי טענת קיזוז היא טענת הגנה במהותה; ניתן להשתמש בה כדי להפחית או לבטל חוב קיים, אך היא אינה יכולה להפוך למקור חיוב עצמאי ללא הגשת תביעה שכנגד מסודרת. השופטת ציינה כי "אם לא נקבע כל חוב, ברור כי לבוררים לא הייתה כל סמכות לפסוק בטענת הקיזוז, אשר לגביה לא הוגשה תביעה".

ההסכמה בין הצדדים הייתה מפורשת: שווי הציוד "יקוזז מהסכום שבית הדין יחליט". מכיוון שבית הדין החליט שלא לחייב את השוכר,  בדבר, לא היה "ממה לקזז". לפיכך, ההחלטה לחייב את המשכיר לשלם לשוכר הייתה פעולה שנעשתה ללא סמכות.

בשל חומרת החריגה, ולאור העובדה שלא ניתן היה להפריד את החלק הפגום מהפסק, הורתה השופטת על ביטול פסק הבוררות כולו, על שני חלקיו. בנוסף, חויב השוכר לשאת בהוצאות המשכיר בסך 7,500 ש"ח.