בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעורו של שכיר שחויב במס על עסקי אשתו: "לא נהנה מהכנסותיה"

בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעורו של שכיר שחויב במס על עסקי אשתו: "לא נהנה מהכנסותיה"

בפסק דין מעניין קיבל השופט אביגדור דורות את ערעורם של בני זוג נגדם הוצאה שומת מס הכנסה בצו. נקבע כי לאור הסכם ממון והפרדה רכושית, אין לחייב את הבעל, יוסף לנדאו, בחובות המס של אשתו, חנה לנדאו. ערעורה של האישה התקבל חלקית, תוך הפחתה משמעותית של ההכנסה הנוספת שיוחסה לה וביטול קנס הגירעון.

בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל (29.7.24) באופן מלא את ערעורו של יוסף לנדאו, שכיר במקצועו, וקבע כי אין לייחס לו שומות מס הכנסה שהוצאו בגין עסקיה של אשתו, חנה לנדאו. בפסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופט אביגדור דורות, התקבל גם ערעורה של גב' לנדאו באופן חלקי.

הפרשה החלה כאשר פקיד השומה הוציא לבני הזוג שומות מס הכנסה לשנים 2013-2014 לפי מיטב השפיטה. השומות התבססו על השוואה בין שתי הצהרות הון שהגישו בני הזוג, אשר הצביעה על "הפרש הון בלתי מוסבר" בסך של כ-3.1 מיליון ש"ח. המשיב, פקיד השומה, טען כי הפרש זה מעיד על הכנסות שלא דווחו כחוק , וייחס את הסכום באופן שווה לשנות המס הפתוחות.

בני הזוג, מצידם, הגישו ערעור על קביעה זו. מר לנדאו, הבעל, טען כי הוא שכיר בלבד, ללא כל קשר לעסקיה של אשתו, וכי בין בני הזוג קיימת הפרדה רכושית מלאה מתוקף הסכם ממון שנחתם ואושר כדין עוד בשנת 2005. לטענתו, הוא אינו חב כלל בהגשת דיווחים למס הכנסה על עסקיה של אשתו. גב' לנדאו, שהייתה בעלת חברות לשיווק גרביים , טענה כי מקור גידול ההון הוא בכספים שקיבלה בהלוואות מבני משפחה, וכן מכספים שהזרים לה חמיה המנוח, אשר שימש כגבאי צדקה. בנוסף, טענה כי הדוחות הכספיים של חברותיה אינם משקפים את המציאות לאשורה, בין היתר עקב סכסוך עם שותפתה לשעבר. עוד נטען, כי יש לייחס כ-60% מהגידול בהון לשנים קודמות שהתיישנו ("שנים סגורות").

השופט דורות קיבל במלואה את טענתו של הבעל. הוא קבע כי לאור קיומו של הסכם ממון ברור, היעדר תלות כלכלית בין הכנסות בני הזוג , והעובדה כי גם ברישומי רשות המסים צוין כי לבני הזוג ייערך "חישוב נפרד" , לא היה מקום כלל להוציא שומה משותפת. "לאור עיקרון העל של 'מס אמת'", כתב השופט, "נראה כי המערער נקלע למצב בו מן הדין לא היה למשיב להכניסו". הוא הדגיש כי אין הצדקה שפגם פרוצדורלי של אי-הודעה על רצון בחישוב נפרד, יגרום להטלת מס על מי שאינו חב בו כלל ולא נהנה מההכנסות. לפיכך, נקבע כי השומות חלות על האישה בלבד.

באשר לערעורה של האישה, בית המשפט דחה את הסבריה בנוגע למקור הכספים, וקבע כי לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש בדיני המס. צוין כי המערערת נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים ואסמכתאות שיתמכו בגרסתה, והיעדרם נזקף לחובתה. עם זאת, קיבל בית המשפט באופן חלקי את טענתה בנוגע לייחוס ההכנסה לשנים קודמות. נקבע כי המערערת הוכיחה שכ-63% מהגידול בהון נוצר בשנים סגורות , ולכן רק 37% מההכנסה הנוספת ייוחס לשנות המס הפתוחות. בנוסף, הופחת מסכום ההכנסה סך של 250,000 ש"ח בגין מעילה מוכחת של שותפתה לשעבר. כמו כן, ביטל השופט את קנס הגירעון שהוטל על המערערת, בקובעו כי לא הוכח שהגירעון נוצר במזיד.

סופו של דבר, סכום ההכנסה הנוספת שנקבע לגב' לנדאו הופחת לכ-2.86 מיליון ש"ח, כאשר רק 37% ממנו יחויב במס בשנים הרלוונטיות. על המערערת הושתו הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.