בית המשפט קבע: בית תפילה ואירוח מתנדבים בירושלים אינו "דירת מגורים" לצורכי מס שבח
ועדת הערר קבעה כי נכס במזרח ירושלים, ששימש כמטה עמותה נוצרית וכמקום מגורים למתנדבים, אינו זכאי להטבות מס מלאות הניתנות לדירת מגורים. עם זאת, הוכר חלקו כבית תפילה, מה שהוביל להקלה חלקית במס השבח.
בפסק דין עקרוני, קבעה (27.6.24) ועדת הערר לענייני מיסוי מקרקעין בבית המשפט המחוזי בירושלים, בראשות השופט אביגדור דורות, כי בניין רחב ידיים במזרח ירושלים ששימש כמרכז לעמותה נוצרית וכמקום שהייה למתנדביה, אינו עונה על הגדרת "דירת מגורים מזכה" בחוק מיסוי מקרקעין. משכך, נדחתה בקשת בעליו לפטור מלא ממס שבח. עם זאת, הוועדה קיבלה את הערר בחלקו והורתה על חישוב מס מופחת עבור חלק מהנכס שהוכר כבית תפילה.
הפרשה החלה בעסקת מכר מ-2017, בה מכר אחמד אבו אלהוא, שבנה את הבית בין השנים 1964-1976 , את זכויותיו בנכס לארגון האמריקאי "פרוגרסיב וויז'ן אינטרנשיונל" (PVI) תמורת 3.2 מיליון דולר. מאז 1988, הושכר הבית לעמותה ישראלית הקשורה לארגון, "עצרת כל האומות בירושלים", ושימש כמרכז למתנדבים נוצרים אוהדי ישראל, אשר מקיימים במקום תפילות 24 שעות ביממה.
העוררים, טענו כי הנכס מתפקד כדירת מגורים לכל דבר. לשיטתם, המתנדבים רואים בבית את מקום מגוריהם הקבוע, שוהים בו לתקופות ארוכות של שנים , ומנהלים בו אורח חיים ביתי הכולל בישול, כביסה ופעילויות פנאי, ללא כל תשלום. הם הדגישו כי בבית קיימים כל המאפיינים של דירת מגורים, לרבות סלון, מטבח, חדרי שינה ורחצה. עוד נטען, כי הפעילות הדתית הענפה במקום, בעיקר תפילות, הופכת את הנכס ל"דירת מגורים מזכה" הזכאית להטבות מס.
מנגד, מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים, טען כי הנכס אינו דירת מגורים אלא בניין בעל אופי מוסדי המשמש כמלונית או אכסניה. המדינה הצביעה על ריבוי החדרים (12 חדרי שינה וכ-10 חדרי שירותים) , המטבחים הגדולים בעלי ציוד תעשייתי , וקיומם של משרדים וחדרי ישיבות , כמאלמנטים שאינם אופייניים לדירת מגורים משפחתית. בנוסף, הודגש כי שהיית המתנדבים, שאינם אזרחי ישראל, היא ארעית מעצם טבעה ותלויה באשרות שהייה, ולכן אינה יכולה להיחשב "מגורי קבע". המשיב אף הסתמך על פניות קודמות של העמותה לעיריית ירושלים, בהן תיארה את הנכס כ"בית תפילה" ו"פונדק לאכסון עולי רגל" לצורך קבלת פטור מארנונה.
השופט דורות קיבל את עמדת המדינה כי הנכס בכללותו שימש כאכסניה או פונדק ועל כן אינו "דירת מגורים". הוא קבע כי המבחן הקובע הוא אובייקטיבי-פיזי, ובחינת המבנה מעלה כי הוא אינו מיועד למגורי יחיד או משפחה, אלא לשימוש מוסדי.
עם זאת, פסק הדין הכיר בכך שהקומה העליונה של המבנה שימשה באופן מובהק כאולם תפילה. לאור זאת, החליטה הוועדה לחזור להחלטה המקורית של מנהל מיסוי מקרקעין (שבוטלה בהמשך על ידו), לפיה יש לפצל את שומת מס השבח: מחצית מהתמורה תיוחס ל"בית תפילה", מה שיזכה את המוכר בחישוב מס ליניארי מוטב, והמחצית השנייה תמוסה בחישוב מס רגיל לפי ייעוד של "בניין". שומת מס הרכישה נותרה על כנה, ותחושב לפי שיעור של 6% החל על "בניין".
בסיום, חויבו העוררים בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.
