המחוזי: זכות העיכבון אינה מתיישנת, גם אם חלפה תקופת התביעה
פסק דין מעניין קובע כי אדם המחזיק בנכס כבטוחה לחוב יכול להמשיך ולהחזיק בו גם אם חלפה התקופה בה היה יכול לתבוע את החוב בבית המשפט. השופט רם וינוגרד ביסס את ההחלטה על מקורות המשפט האנגלי ועל פרשנות מרחיבה של חוק ההתיישנות.
בפסק דין מנומק ומקיף, דחה (30.6.24) בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור וקבע פסיקה חשובה בדיני הקניין וההתיישנות: זכות העיכבון, המאפשרת לנושה להחזיק בנכס של חייב עד לפירעון החוב, אינה כפופה להתיישנות. משמעות ההחלטה היא שגם אם הזכות הדיונית לתבוע את החוב פגה, הזכות המהותית להחזיק בנכס כבטוחה נותרת בעינה. את פסק הדין המרכזי כתב השופט רם וינוגרד, בהסכמת השופטות שושנה ליבוביץ ותמר בר-אשר.
הפרשה החלה בסכסוך על דירה במבשרת ציון. המשיבים, מרדכי (מוטי) ושגיא זיזי, החזיקו בדירה השייכת למערער, הרצל כהן, וטענו כי עשו זאת מכוח זכות עיכבון שקמה להם לאחר ששילמו לכהן סכומים נכבדים על חשבון עסקת מכר שלא יצאה לפועל. כהן, מנגד, טען כי תביעתם של בני משפחת זיזי התיישנה, שכן חלפו שנים רבות מאז נוצר החוב הנטען ועד שהגישו את תביעתם להכרה בזכות העיכבון.
בית משפט השלום קיבל את עמדתם של המשיבים וקבע כי זכות העיכבון היא סעד עצמי שאינו מתיישן, גם אם עילת התביעה הכספית עצמה התיישנה. על פסיקה זו הגיש כהן ערעור למחוזי, בטענה כי בית המשפט טעה בפרשנות חוק ההתיישנות. לטענתו, החוק פוטר מהתיישנות רק שעבודים מסוימים המאפשרים מימוש הנכס, כמו משכנתא ומשכון, בעוד שעיכבון מקנה זכות החזקה בלבד ומשמש רק כמנוף לחץ לתשלום.
השופט וינוגרד דחה את הערעור ואימץ את התוצאה של בית משפט השלום, אך ביסס אותה על ניתוח משפטי מעמיק ושונה. הוא קבע כי דיני העיכבון בישראל, שמקורם במשפט האנגלי, רואים בזכות זו סוג של "עזרה עצמית" (self-help) שאינה מקימה עילת תביעה בפני עצמה. לפי התפיסה האנגלית, כיוון שהעיכבון אינו עילת תביעה, דיני ההתיישנות – החלים על הגשת תביעות – כלל אינם רלוונטיים אליו.
בנוסף, ניתח השופט את סעיף 20 לחוק ההתיישנות, הפוטר מהתיישנות "ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה". הוא קבע כי יש לפרש את המילים "כיוצא באלה" באופן שכולל גם את זכות העיכבון. פרשנות זו, לדבריו, נתמכת גם היא בפסיקה ובחקיקה האנגלית הרואה בעיכבון ובשעבודים אחרים סוגים שונים של בטוחות תחת מטרייה משפטית דומה. השופט ציין כי פרשנות אחידה זו מקדמת את בהירות הדין ושקיפותו.
"משמעות הדברים הינה כי זכות עיכבון אינה מתיישנת", סיכם השופט וינוגרד. "קביעה זו עולה בקנה אחד דווקא עם העובדה שלבעל הזכות לא עומדת האפשרות להיפרע מהנכס הכפוף לה. היא מתיישבת עם התפיסה לפיה דיני ההתיישנות אינם אלא הסדר דיוני, ואין הם חותרים תחת מהות הזכות לעיכבון".
לאור קביעות אלו, הערעור נדחה והמערער חויב בהוצאות המשיבים.
