המסעדה בקניון ממילא תפונה ותשלם פיצוי של כ-377 אלף ש"ח
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעור חברת הניהול של קניון ממילא וקבע כי השוכרת, "קדמה ממילא בע"מ", הפרה באופן יסודי את הסכם השכירות. פסק הדין הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע כי על השוכרת לשלם את הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה, בנוסף לפינוי הנכס.
בית המשפט המחוזי בירושלים פסק (23.7.24) בסכסוך משפטי ממושך בין חברת "אל רוב אזור מסחרי ממילא (1993) בע"מ", המשכירה שטחים בקניון ממילא, לבין חברת "קדמה ממילא בע"מ" ושני בעלי מניותיה, בני חוג'ה ומשה כהן, ששכרו שטח מסחרי במתחם. בפסק הדין, שניתן על ידי הרכב השופטים רם וינוגרד, שושנה ליבוביץ ותמר בר-אשר, נקבע כי על השוכרים לפנות את הנכס עד לתאריך 1 בספטמבר 2024 ולשלם למשכירה פיצוי מוסכם בסך 377,405 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
הסכסוך החל כאשר חברת "אל רוב" שלחה מכתב ביטול חוזה לשוכרת בינואר 2022, בטענה לשורה של הפרות חמורות. בין היתר נטען כי השוכרת הפסיקה להפעיל במקום מסעדה, כפי שנקבע במטרת השכירות, ובמקום זאת הפעילה אולם אירועים ושמחות. עוד נטען כי השוכרת פלשה לשטחים ציבוריים וסירבה לפנות "שטחי רשות" (שטחים חיצוניים שהועמדו לרשותה ללא תשלום נוסף לצורך הצבת שולחנות וכיסאות ) למרות דרישות חוזרות ונשנות.
השוכרת, מנגד, טענה כי דרישת הפינוי נובעת מחוסר תום לב ומשיקולים זרים. לטענתה, המשכירה מתכננת לשנות את ייעוד המתחם ממסחר למגורים ופועלת לפינויה כדי לממש תוכניות בנייה שקידמה מאחורי גבה. בנוגע לשינוי מטרת המושכר, טענה השוכרת כי הדבר נעשה בהסכמת המשכירה.
בית משפט השלום קיבל את תביעת הפינוי אך דחה את התביעה לתשלום הפיצוי המוסכם, בנימוק שהמשכירה זנחה טענה זו בסיכומיה. שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי דחה את כל טענותיה של השוכרת, לרבות טענותיה בדבר פגמים דיוניים בהליך. בפסק הדין נקבע כי סירובה של השוכרת לפנות את "שטחי הרשות" מהווה הפרה יסודית של ההסכם. השופטים ציינו כי בתוספת להסכם השכירות ניתנה למשכירה הזכות המוחלטת והבלעדית לקצר את תקופת השימוש בשטחים אלה "בכל עת ומכל סיבה שהיא". סירובה של השוכרת לעשות כן, גם לאחר קבלת התראה, מהווה הפרה של סעיף המחייב השבת המושכר בתום תקופת השכירות, סעיף שהוגדר בהסכם כסעיף יסודי. עוד נקבע כי השוכרת לא עמדה בתנאים הנדרשים להארכה אוטומטית נוספת של החוזה, שכן לא מילאה את כל התחייבויותיה.
בנוגע לערעור המשכירה על הפיצוי המוסכם, קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום טעה כאשר קבע שהטענה נזנחה. המשכירה דרשה את הפיצוי במפורש בפתח סיכומיה , ומשכך היה על בית המשפט לפסוק אותו. מאחר שהשוכרת לא העלתה כל טענה לגבי סבירותו של הפיצוי , בית המשפט קיבל את הערעור והורה על תשלומו. בנוסף לפיצוי, חויבו השוכרים בהוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח.
