הערעור נדחה: חברה חויבה בתשלום מע"מ של למעלה מ-700,000 ש"ח בגין חשבוניות פיקטיביות
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי חברת "ד. נחום אחזקות בנייה ושיפוצים" ניכתה מס תשומות שלא כדין באמצעות חשבוניות שאינן משקפות עסקאות אמת. השופט דורות מתח ביקורת על התנהלות החברה וקבע כי היא "עצמה את עיניה" מול סימני אזהרה רבים ולא עמדה בנטל ההוכחה המחמיר הנדרש כדי לאמת את כשרות החשבוניות.
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (28.7.24) ערעור שהגישה חברת הבנייה "ד. נחום אחזקות בנייה ושיפוצים בע"מ" על החלטת מנהל מע"מ ירושלים, אשר חייב אותה בשומת תשומות בסך של למעלה מ-700,000 שקלים. פסק הדין, שניתן על ידי השופט אביגדור דורות, קובע כי החברה ניכתה שלא כדין מס תשומות על סמך עשרות חשבוניות שהתבררו כפיקטיביות, אשר הוצאו על שם שלוש חברות שונות בתחום שירותי הבנייה.
הפרשה החלה בעקבות חקירה של רשות המיסים לתקופה שבין השנים 2014 ל-2017, אשר העלתה כי החברה קיזזה מס תשומות בסך 615,503 ש"ח מחשבוניות שהוצאו לה על ידי החברות "גרמס השקעות ובנייה", "קדם השקעות ובנייה" ו"באטלר אמרכל". ברשות המיסים טענו כי לא התקיים קשר עסקי אמיתי בין חברת נחום לבין ספקיות אלו, וכי החשבוניות שימשו "כיסוי חשבונאי" בלבד. יצוין כי למנהל החברה, דוד נחום, כבר הייתה הרשעה קודמת בעבירות דומות מתקופה מוקדמת יותר.
במהלך הדיונים, טענה החברה המערערת, כי פעלה כדין ונקטה בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא את תקינות החשבוניות. לטענתה, החשבוניות כללו את כל הפרטים הנדרשים, התשלומים בוצעו בהעברות בנקאיות ובשיקים, והוצגו מסמכים רשמיים כגון אישורי ניכוי מס במקור ותעודות התאגדות. החברה טענה כי גם אם החשבוניות הוצאו שלא כדין, היא עומדת בחריג המאפשר ניכוי מס אם הוכח תום לב וננקטו כל הבדיקות הסבירות.
מנגד, המשיב, מנהל מע"מ ירושלים, טען כי החברה התרשלה לכל הפחות בהתנהלותה. במהלך חקירתו, מנהל החברה לא ידע לזהות את נושאי המשרה בחברות מולן עבד לכאורה, ונתן גרסאות סותרות בנוגע לזהות האנשים איתם התקשר. בנוסף, החברה לא הציגה חוזי עבודה מפורטים, העבירה שיקים שלא סומנו "למוטב בלבד" (באופן המאפשר את הסבתם), והותירה כרטסות הנהלת חשבונות פתוחות בסכומים גבוהים, דבר המעיד על היעדר תשלום בפועל.
השופט דורות קיבל את עמדת רשות המיסים במלואה ודחה את הערעור. בפסק הדין נקבע כי על מנת לנכות מס תשומות, על חשבונית לעמוד במבחן "אובייקטיבי" ו"סובייקטיבי". במבחן האובייקטיבי, הוכח כי לא הייתה זהות בין מוציאות החשבוניות לבין מבצעי העבודה בפועל, ולכן החשבוניות הוצאו "שלא כדין".
בנוגע למבחן הסובייקטיבי, קבע השופט כי החברה לא עמדה ברף ההוכחה המחמיר הנדרש. צוין כי חילופי הבעלים התכופים בחברות הספקיות היו צריכים להדליק נורה אדומה , וכי היעדר היכרות עם הגורמים המורשים והיעדר חוזים כתובים שוללים את טענת תום הלב. "לא די שהמערערת תראה כי לא הייתה מודעת לאי תקינות החשבוניות", כתב השופט, "אלא נדרש כי תראה שנקטה אקטיבית בכל האמצעים הסבירים שעמדו לרשותה כדי לוודא זאת".
לאור כל האמור, הערעור נדחה, והחברה חויבה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 35,000 ש"ח.
