סכסוך קרקעות בן 150 שנה הוכרע: תושב בית ג'אלא ניצח חברות זרות בקרב על 16 דונם בפאתי שכונת גילה
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את גרסת התובע, שהתבססה על מסמך מכר עות'מאני משנת 1876 ושרשרת דורות שהגיעה עד לפרו, ודחה את טענת החברות שרכשו את הקרקע מ-57 יורשים בצ'ילה.
בפסק דין החותם סאגה היסטורית ומשפטית מורכבת, קבע (1.5.24) בית המשפט המחוזי בירושלים כי ויקטור אבו הדבה הוא בעל הזכויות בחלקת קרקע בשטח של כ-16 דונם בפאתי שכונת גילה בירושלים. פסק הדין, שניתן על ידי השופט אריה רומנוב, הכריע במחלוקת סבוכה בין התובע, תושב בית ג'אלא, לבין שלוש חברות זרות מגיברלטר, וקבע כי גרסתו של אבו הדבה, הנסמכת על מסמכים מהתקופה העות'מאנית, גוברת.
ליבת הסכסוך נגעה לזהותו של הבעלים המקורי של הקרקע, אדם בשם עטאללה ג'רייס אבו הדבה, כאשר כל אחד מהצדדים הציג "עטאללה" אחר ושרשרת העברת זכויות שונה היוצאת ממנו. גרסתו, שהתקבלה על ידי בית המשפט, החלה בשנת 1876, עם רכישת הקרקע על ידי שני אחים, חנא ואיברהים אבו הדבה. על פי טענה זו, החלקה שבמחלוקת הייתה שייכת לחנא, והזכויות בה הועברו לנכדו, עטאללה, אשר חי ונפטר בפרו בשנת 1962. משם, הזכויות המשיכו והתגלגלו דרך יורשים נוספים עד שבשנת 1979, אביו של התובע, אליאס, רכש אותן מקרובת משפחה בשם ג'ני דל כרמן, שהגיעה לביקור מיוחד מצ'ילה. בשנת 2006, העביר האב אליאס את הקרקע במתנה לבנו, ויקטור, הוא התובע בתיק.
מנגד, הנתבעות, טענו כי עטאללה "האמיתי" היה תושב בית ג'אלא שנעלם במהלך שירותו בצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה ונחשב למת. לטענתן, עטאללה זה היה אחיו של אותו איברהים, וכיוון שהיה ערירי, רכושו עבר ליורשי אחיו. על בסיס גרסה זו, רכש מנהל החברות, מר מאיר כהן, את הזכויות בקרקע בין השנים 1996 ל-2000 מ-57 יורשים של איברהים המתגוררים בצ'ילה.
השופט רומנוב ביסס את הכרעתו על שורה ארוכה של מסמכים היסטוריים שהציג התובע, ובראשם מסמך מכר עות'מאני ("חיג'ה") משנת 1876, אותו קבע בית המשפט כמסמך אותנטי. "לאחר שעשיתי זאת הגעתי לכלל מסקנה שיש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעות", כתב השופט בפסק הדין. הוא ציין כי פעולותיו של אבי התובע לרישום זכויותיו עוד בשנות ה-70 וה-80, זמן רב לפני שהנתבעות נכנסו לתמונה, מחזקות את אמינות גרסתו.
עם זאת, פסק הדין אינו סוף פסוק. המדינה, באמצעות האפוטרופוס לנכסי נפקדים טענה כי מאחר שהתובע ואביו הם תושבי יהודה ושומרון, הקרקע המצויה בירושלים היא "נכס נפקד" המוקנה למדינה. השופט רומנוב קבע כי על המקרה חלה "הלכת חסיין" של בית המשפט העליון, המגבילה באופן משמעותי את יכולת המדינה להפעיל את חוק נכסי נפקדים על נכסים במזרח ירושלים השייכים לתושבי איו"ש. לפיכך, ניתנה למדינה ארכה של שישה חודשים, עד ל-3 בנובמבר 2024, להחליט אם בכוונתה להפעיל את סמכויותיה. אם לא תפעל עד למועד זה, רשם המקרקעין ירשום את התובע כבעלים של חלקו בקרקע. הנתבעות חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 75,000 ש"ח.
