שותפות או הלוואה? הסכסוך המשפחתי על 600 אלף דולר הוכרע בבית המשפט
סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת תמר בזק-רפפורט, חייבה את בני הזוג עובד ואודט שליבו להשיב 350 אלף דולר לקרובי משפחתם, הוברט ורחמה כהן בולקיה, וקבעה כי הכספים שהועברו לרכישת נחלה בבית זית בשנות ה-90 היו הלוואה ולא השקעה בשותפות. זאת, על אף טענת הנתבעים להתיישנות, אשר נדחתה לאור הודאותיהם בחוב לאורך השנים.
בפסק דין שניתן (22.7.24) על ידי סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת תמר בזק-רפפורט, הגיעה לסיומה סאגה משפטית ומשפחתית ארוכת שנים. בית המשפט קיבל באופן חלקי את תביעתם של בני הזוג הוברט ורחמה כהן בולקיה, וחייב את קרובי משפחתם, עובד ואודט שליבו, להשיב להם את יתרת הלוואה בסך 350 אלף דולר. התביעה, עסקה בכספים שהועברו לפני קרוב לשלושה עשורים לצורך רכישת נחלה במושב בית זית.
הפרשה החלה בשנות התשעים, כאשר בין הצדדים, המקיימים קשרי משפחה קרובים (הנשים הן בנות דודות), שררו גם יחסים כלכליים ענפים. במסגרת עסקה לרכישת נחלה בבית זית, העבירו התובעים, שרוב חייהם התגוררו בצרפת, סכומי כסף גדולים. לאחר שהתובעים לא קיבלו את אישור אגודת המושב לרכישה, נכנסו הנתבעים לנעליהם והזכויות בנחלה נרשמו על שמם.
במרכז המחלוקת המשפטית עמדה שאלה יסודית: האם סכום של 600 אלף דולר שהעבירו התובעים היה הלוואה שיש להשיב, כפי שטענו התובעים, או שמא השקעה בעסקת שותפות, שהותירה לתובעים זכויות בנכס, כפי שגרסו הנתבעים. הנתבעים הוסיפו וטענו כי גם אם מדובר היה בהלוואה, הרי שהזכות לדרוש את פירעונה התיישנה זה מכבר.
השופטת בזק-רפפורט דחתה את טענת השותפות וקבעה כי הראיות מצביעות בבירור על כך שמדובר בהלוואה. פסק הדין נסמך באופן נרחב על שורה של מסמכים שהנתבעים עצמם הגישו לרשויות שונות לאורך השנים. בין היתר, בתצהיר לרשויות המס משנת 1999, הצהיר הנתבע במפורש כי 600 אלף דולר מעלות רכישת הנחלה מומנו על ידי התובעים וכי "הכספים ששולמו על ידם על חשבון התמורה יוחזרו להם בעתיד".
הודאה מפורשת נוספת נמצאה בנספח להצהרת הון של הנתבע משנת 2014, שם נכתב שחור על גבי לבן כי "600,000$ התקבלו כהלוואה ממשפחת בולקיה" וכי לאחר החזר חלקי של 250,000$ בשנת 2011, "נותר חוב של 350,000$". גם בנם של הנתבעים, מר מאיר שליבו, חזר על גרסה זו בהצהרה לבנק ובדואר אלקטרוני ששלח לתובעים. בבית המשפט טען הנתבע כי הצהרותיו לרשויות המס לא היו אמת , אך השופטת קבעה כי אין לתת משקל להסבר זה, המערער את מהימנותו.
לאור הודאות כתובות וחוזרות ונשנות אלו, דחה בית המשפט גם את טענת ההתיישנות. השופטת קבעה כי כל הודאה כזו בכתב "מאתחלת" את מרוץ ההתיישנות מחדש, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
בסוגיית גובה הפיצוי, קיבל בית המשפט את התביעה בחלקה. נקבע כי על הנתבעים להשיב את יתרת החוב בסך 350,000$, אך דחה את דרישת התובעים לתוספת ריבית על התקופה שקדמה להגשת התביעה. זאת, בין היתר, לאור עדותו של התובע כי מעולם לא היה סיכום על ריבית וכי בשל יחסי המשפחה, הוא לא היה דורש אותה. עם זאת, נקבע כי הסכום יוצמד לשער הדולר היציג במועד הגשת התביעה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ואילך. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך 120,000 ש"ח והוצאות משפט.
