תביעת המיליונים נדחתה: גרו בדירות עשור, אך טענו כי אי חיבור לחברת החשמל כמוהו כ"איחור במסירה"

תביעת המיליונים נדחתה: גרו בדירות עשור, אך טענו כי אי חיבור לחברת החשמל כמוהו כ"איחור במסירה"

רוכשי דירות ביישוב שילה תבעו פיצויים בסך של למעלה מ-3.3 מיליון שקלים מחברת הבנייה "בניני בר-אמנה", בטענה כי דירותיהם לא נמסרו להם כדין עד לחיבורן לרשת החשמל הארצית בשנת 2020 – זאת על אף שהתגוררו בהן מאז 2012. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את התביעה וקבע כי התובעים לא הוכיחו שאספקת החשמל הזמנית הפכה את הדירות לבלתי ראויות למגורים, וחייב אותם בתשלום הוצאות משפט.

בית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כבוד השופט אוהד גורדון, דחה (26.5.24) תביעה ייחודית שהגישו 14 רוכשי דירות בפרויקט "שכונת התכלת" ביישוב שילה. התובעים, שקיבלו את החזקה על דירותיהם בין השנים 2010-2012, דרשו פיצויים בסך 3,360,875 שקלים בגין איחור במסירת הדירות. טענתם המרכזית הייתה כי יש לראות את הדירות כאילו לא נמסרו להם עד ליוני 2020, המועד בו חוברו הבתים באופן קבוע לרשת של חברת החשמל.

התובעים טענו כי כל עוד הדירות חוברו לחשמל באופן "זמני" דרך צובר של היישוב, ולא באמצעות חיבור קבע, הרי שהמסירה לא הושלמה כנדרש בחוק. לטענתם, המצב הוביל לחיים "בלתי נסבלים", שכללו "נזקים אדירים למכשירי חשמל", חיים ללא חימום מספק בחורף וללא מיזוג בקיץ. התביעה התבססה על סעיף 5א' לחוק המכר (דירות), המקנה פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק במקרה של איחור במסירה.

מנגד, הנתבעת, חברת "בניני בר-אמנה חברה לבנין ופיתוח בע"מ" טענה כי מדובר בניסיון "לייצר הזדמנות כספית באצטלה משפטית". החברה טענה כי הדירות נמסרו לתובעים לפני שנים רבות, והם מתגוררים בהן מאז ונהנים מאספקת חשמל תקינה. עוד נטען כי החיבור הזמני היה ידוע ומוסכם מראש על הרוכשים, וזאת בשל עיכובים מדיניים באישור תכנית בניין עיר (תב"ע) למקום. הנתבעת הוסיפה כי העיכוב בחיבור הקבע נבע בהמשך מדרישות חדשות של חברת החשמל וכן ממחדלים של חלק מהתובעים עצמם, שלא הסדירו תשלומים וחריגות בנייה.

השופט גורדון קיבל את עמדת הנתבעת ודחה את התביעה. בפסק הדין ציין השופט כי מדובר בתביעה "מרחיקת לכת", אשר רחוקה מתכליתו של החוק. החוק נועד להגן על רוכשים שבאמת ובתמים לא קיבלו את דירתם בזמן, בעוד שבמקרה זה התובעים התגוררו בבתיהם במשך שנים ארוכות.

השופט קבע כי על מנת לראות בדירה שנמסרה פיזית כאילו לא נמסרה, יש להוכיח כי הליקוי הופך אותה לבלתי ראויה למגורים. במקרה זה, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה. "הפער בין עוצמת הטענות… לבין הראיות שהוצגו בפועל, הוא בולט", כתב השופט. הוא ציין כי התובעים לא הציגו קבלות על תיקון מכשירי חשמל שניזוקו או ראיות אחרות שיתמכו בטענותיהם הקשות. יתרה מכך, תמונות שהוגשו לבית המשפט הראו מטבחים מאובזרים, תאורה ומזגנים פועלים בבתים. חיזוק נוסף למסקנתו מצא השופט בעובדה שחלק מהתובעים הגישו בעבר תביעה אחרת על ליקויי בנייה, אך לא העלו בה כל טענה בנוגע לאספקת החשמל הלקויה לכאורה.

גם התביעה החלופית שהגישו התובעים, בגין "נזקים משניים" ו"עגמת נפש", נדחתה בשל חוסר הוכחה. בסופו של דבר, התביעה כולה נדחתה, והתובעים חויבו לשאת בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 56,000 שקלים.