לאחר 70 שנה: הפטריארכיה היוונית תפוצה על קרקע שהופקעה במוצא, אך תשלם ביוקר על השיהוי
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את תביעתה העקרונית של הפטריארכיה לפיצויים על חלקה בת 8.5 דונם שהופקעה ב-1954 , אך מתח ביקורת חריפה על הגשת התביעה באיחור של עשרות שנים והפחית משמעותית את סכום הפיצוי.
בפסק דין מרתק שניתן (20.6.24) על ידי כבוד השופט אלכסנדר רון, הגיעה לסיומה סאגה משפטית והיסטורית שנמשכה קרוב ל-70 שנה. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את תביעתה של הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית של ירושלים, וקבע כי היא זכאית לפיצויי הפקעה בגין חלקה בשטח של כשמונה וחצי דונם באזור מוצא, שהופקעה על ידי המדינה בשנת 1954. עם זאת, בית המשפט מתח ביקורת נוקבת על השיהוי הכבד בהגשת התביעה, שהוגשה רק בשנת 2016, והדבר השפיע באופן דרמטי על גובה הפיצויים שנפסקו לטובתה.
הפרשה עוסקת בחלקה 1 בגוש 30315 , שהפטריארכיה, טענה כי הייתה בחזקתה ובבעלותה עוד משנת 1910. לטענתה, אלמלא ההפקעה, היו זכויותיה בקרקע מוכרות ונרשמות על שמה במסגרת הליכי הסדר המקרקעין שהתנהלו באזור. מנגד, מדינת ישראל טענה כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי הקיצוני בהגשתה, וכן כפרה בטענות הבעלות של הפטריארכיה.
השופט רון קבע כי למרות הקושי הראייתי הקיים בתיקים העוסקים באירועים כה ישנים, ולמרות השיהוי הברור, עלה בידי הפטריארכיה להוכיח, במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי, את זיקתה ההיסטורית לחלקה. פסק הדין נשען, בין היתר, על מסמכים היסטוריים, ובמיוחד על מכתב פנימי של רשות הפיתוח משנת 1967, המהווה "הודאת בעל דין" , ובו נכתב כי הפטריארכיה מחכירה את השטח לחקלאי מקומי בשם בריש טורנהיים מאז 1952. חיזוק נוסף למסקנה זו מצא בית המשפט בעובדה שלמדינה לא הייתה גרסה עובדתית נגדית לגבי זהות הבעלים של הקרקע לפני ההפקעה.
עם זאת, הכרעתו של השופט רון הפכה חדה וברורה כאשר עבר לדון בסוגיית גובה הפיצויים. הוא קיבל את עמדת המדינה וקבע כי השיהוי העצום של הפטריארכיה ישפיע באופן מכריע על החישוב. "אין הדעת נותנת", כתב השופט, "שאחרי שגררה התובעת את רגליה שנים כה רבות, עוד תרוויח היא מהנוהל המיטיב שנכנס לתוקף ב-1970, מועד בו צריכה הייתה פרשה זו להיות כבר מזמן מאחורינו".
בהתאם לכך, נקבע כי שווי הקרקע יחושב לפי המועד הקבוע בחוק, 1 בינואר 1950, ולא לפי מועד מאוחר ומיטיב יותר כפי שביקשה הפטריארכיה. בנוסף, בית המשפט אימץ את הערכת השווי הנמוכה יותר שהציגה המדינה, בסך 215 לירות לדונם, ודחה את הערכתו הגבוהה יותר של מומחה בית המשפט.
בסופו של דבר, פסק בית המשפט לתובעת פיצוי בסך של 22,203 לירות ישראליות, כשסכום זה יוצמד ויישא ריבית מיום 1 בינואר 1950 ועד למועד התשלום בפועל. בשל התנהלותה הרשלנית של הפטריארכיה לאורך השנים, החליט השופט שלא לפסוק לה הוצאות משפט.
