הסכם בוטל אך ייאכף: בית המשפט הורה על העברת בעלות בדירה בירושלים לאחר סאגה משפטית של עשור
לאחר שהודיעו על ביטול הסכם לרכישת דירה בעקבות התערבות של רוכש קודם, ומשנוכחו כי הודעת הביטול נזנחה על ידי שני הצדדים במשך שנים, קבע בית המשפט כי הרוכשים זכאים לאכוף את ההסכם – אך זאת בכפוף לשורה של תנאים, לרבות דיווח אמת לרשויות המס על שווי העסקה האמיתי.
בפסק דין מפותל, הורה (20.2.24) בית המשפט המחוזי בירושלים על אכיפת הסכם מכר דירה שנחתם עוד בשנת 2014, זאת על אף שהרוכשים עצמם שלחו הודעת ביטול מפורשת בשנת 2015. השופטת עינת אבמן-מולר קיבלה את תביעתם של שרה עלקה וין ואביה, נפתלי קראוס,וחייבה את המוכרת, חנה זיסל זייברט, ואחיה, אברהם מרדכי ארליך, להשלים את העסקה ולהעביר את הבעלות בדירה על שם וין.
הפרשה החלה ביולי 2014, עם חתימת הסכם למכירת דירה ברחוב כתב סופר בירושלים תמורת סכום נקוב של מיליון שקלים. אלא שמאחורי העסקה הפשוטה לכאורה הסתתרה מציאות מורכבת: אביה של הרוכשת, קראוס, ואחיה של המוכרת, ארליך, היו הדמויות המרכזיות שניהלו את המגעים. העסקה נולדה למעשה כדרך להסדיר חוב קודם של ארליך לקראוס, שעמד על כ-700,000 שקלים מעסקה אחרת שכשרה. סכום זה קוזז ממחיר הדירה האמיתי שעמד על 1.7 מיליון שקלים, עובדה שלא צוינה בהסכם המכר משיקולי מס.
זמן קצר לאחר חתימת ההסכם ותשלום חלק משמעותי מהתמורה (כ-600,000 שקלים לסילוק משכנתא קיימת), צץ קושי בלתי צפוי. רוכש קודם של הדירה, אדם בשם מאיר יצחק וינד, טען כי מכירת הדירה לו בוטלה שלא כדין ופנה לבית דין רבני. בית הדין הוציא צו שאסר על ביצוע כל שינוי בנכס, ולבסוף אף פסק כי על התובעת "להימנע מספק גזל" ולא לרכוש את הדירה. בעקבות פסק דין זה, שלחו התובעים במאי 2015 מכתב המודיע על ביטול חוזה המכר ודורשים את כספם בחזרה.
אלא שכאן, הסיפור קיבל תפנית נוספת. הנתבעים לא השיבו את הכספים, לא פעלו לביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת התובעת, והצדדים המשיכו לנהל מגעים וניסיונות פשרה במשך שנים. בית המשפט קבע כי התנהלות זו מלמדת שהצדדים זנחו למעשה את הודעת הביטול. "התמונה הכוללת מצביעה על כך שהצדדים, בהתנהלותם, זנחו למעשה את הודעת הביטול", כתבה השופטת בפסק הדין. היא מתחה ביקורת על הנתבעים, ובראשם ארליך, שפעל בחוסר תום לב, הסתיר מהתובעים עסקאות אחרות שביצע בנכס "מאחורי גבם", וניסה להתנער מאחריות.
בסיכומיהם, ניסו הנתבעים לטעון כי אין לאכוף את ההסכם משום שהוא בלתי חוקי, היות שסכום התמורה האמיתי הוסתר מרשויות המס. בית המשפט דחה טענה זו, בין היתר מכיוון שהועלתה באיחור רב ובחוסר תום לב, תוך קביעה כי "טובל ושרץ בידו" מי שהיה צד להסכם וכעת מבקש לבטלו בטענת אי-חוקיות. השופטת קבעה כי שיקולי צדק מחייבים את אכיפת ההסכם, תוך תיקון העיוות כלפי רשויות המס.
לפיכך, התביעה התקבלה, אך האכיפה הותנתה בארבעה תנאים: על התובעים לדווח לרשויות המס על העסקה האמיתית ולשאת בכל תשלומי המס הנגזרים מכך; לשלם את יתרת התמורה בסך 72,300 שקלים בתוספת ריבית והצמדה; לשלם את חוב הארנונה הרובץ על הנכס; ולפעול להסרת משכנתא שנרשמה לטובת צד שלישי בהקשר לעסקה הקודמת בין קראוס וארליך. בנוסף, הנתבעים חויבו לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 60,000 שקלים.
