סוף לסכסוך בן 7 שנים: בית המשפט דחה תביעת שכנים ואישר פרויקט בנייה בשכונת גאולים בירושלים
לאחר מאבק משפטי ותכנוני ממושך, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכם שנחתם בין דיירי הבניין בשנת 1992 תקף ומאפשר את הרחבת הדירות בקומה העליונה. השופטת מתחה ביקורת על התובעים, שדירתם כבר הורחבה מכוח אותו הסכם, וקבעה כי פעלו לעיכוב הבנייה בכל דרך אפשרית.
בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק דין שניתן על ידי השופטת ענת זינגר, דחה (4.3.24) תביעה שהגישו בני הזוג איל ויעל בגון נגד שכניהם, יוסף ארד ויעקב אזרד, ובכך סלל את הדרך למימוש פרויקט בנייה בבניין המשותף ברחוב בן יפונה 9 בשכונת גאולים. פסק הדין שם קץ למאבק משפטי ותכנוני שהתנהל בין הצדדים מאז שנת 2017.
במרכז הסכסוך עומד הסכם שנחתם בין ארבעת בעלי הדירות המקוריים בבניין עוד בשנת 1992, אשר קיבל תוקף של פסק דין. ההסכם נועד להסדיר את הרחבת הדירות בבניין, כאשר לכל אחת מארבע הדירות הוקנו זכויות בנייה. התובעים, בני הזוג בגון, רכשו את דירתם שנים רבות לאחר חתימת ההסכם, כאשר זכויות הבנייה של דירתם כבר מומשו במלואן על ידי בעלים קודמים, שהפכו אותה לדירת דופלקס רחבה. הנתבעים, בני משפחת ארד ואזרד, הם הבעלים של שתי הדירות בקומה העליונה, ואחת מדירותיהם היא היחידה שטרם הורחבה מכוח ההסכם.
בני הזוג בגון העלו שורת טענות במטרה למנוע את הבנייה המתוכננת, הכוללת הגבהה של גג הרעפים, בניית קומה נוספת, והתקנת מעלית וגרם מדרגות. טענתם המרכזית הייתה כי הנתבעים מנצלים אחוזי בנייה רבים יותר מאלה שהוקנו להם בהסכם המקורי, תוך ניכוס זכויות שהתווספו כביכול בתכניות בניין עיר מאוחרות יותר. עוד טענו כי ההסכם אינו מתיר בניית קומה חדשה שלמה, אלא רק הרחבה לחלל הגג הקיים, וכי המעלית וגרם המדרגות מתוכננים על שטח שבו הבנייה אסורה או על שטח משותף.
השופטת זינגר דחתה את כל טענות התובעים אחת לאחת. בפסק הדין נקבע כי הטענה המרכזית, בדבר ניצול עודף של אחוזי בנייה, הוכחה כלא נכונה. למעשה, חוות דעת של שמאי מטעם התובעים עצמם אישרה כי תכניות בניין העיר המאוחרות לא הוסיפו זכויות בנייה לבניין. השופטת הדגישה כי סעיף 30 להסכם המקורי קובע במפורש כי דיירי הקומה העליונה רשאים "לנצל את חלל גג הרעפים כולל הגבהתו בצורה שתאפשר ניצול מלוא אחוזי הבנייה כולל ההקלה וזכויות עתידיות יחסיות שיהיו", מה שתומך באופן מלא בתוכנית הנתבעים.
כמו כן, נדחו הטענות הנוגעות למיקום המעלית וגרם המדרגות, לאחר שהובהר כי אלו ייבנו על שטח שהוצמד כדין לאחת מדירות הנתבעים בהסכם. השופטת אף ציינה כי התובעים מנועים מלהעלות טענות אלה, בין היתר משום שלא הכחישו את טענת הנתבע כי התובעת התחייבה בעבר שלא להתנגד לבנייה בתמורה לסיועו בפתרון בעיית איטום בדירתה.
בסיכום פסק הדין, מתחה השופטת ביקורת על התנהלות התובעים וציינה כי הרושם שעלה הוא שהם "בחרו לעמוד בדרך הנתבעים ולא לאפשר את הבנייה" , וזאת למרות שרכשו את דירתם כשהיא כבר מורחבת ובידיעה מלאה על קיום ההסכם וכוונות הבנייה של שכניהם.
התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 30,000 שקלים והחזר הוצאות,
