תביעת מהנדס נגד משרדי האנרגיה והאוצר נדחתה על הסף מחמת התיישנות
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה שהגיש ד"ר משה דן הירש נגד המדינה, בה טען לעוול היסטורי ומתמשך שנגרם לו החל משנות ה-80. השופט אלכסנדר רון קבע כי עילת התביעה נולדה לפני למעלה מ-30 שנה, ועל כן התיישנה באופן מובהק.
בית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כבוד השופט אלכסנדר רון, דחה על הסף (29.2.24) את תביעתו של ד"ר משה דן הירש, מהנדס בתחום האנרגיה, נגד משרד האנרגיה והתשתיות ומשרד האוצר. פסק הדין, שניתן ב-29 בפברואר 2024, קיבל את טענת ההגנה המרכזית של המדינה, לפיה דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.
תחילת הפרשה, על פי כתב התביעה, בשלהי 1980. ד"ר הירש טען כי משרד האנרגיה שכנע אותו לוותר על קריירה מבטיחה בתחום האנרגיה בקליפורניה ולשוב לישראל כדי לקדם אנרגיות מתחדשות והתייעלות אנרגטית. במסגרת תפקידו, הוא הקים, ריכז וניהל את תוכנית ניצול אנרגיית הרוח בישראל. בנוסף, טען כי יזם וקידם באופן תקדימי מהלכים כמו ייצור חשמל פרטי מבוזר מאנרגיות מתחדשות.
לטענתו של ד"ר הירש, בסוף שנות ה-80 (1988-1989), הוא חשף ונאבק במעשי הונאה בפרויקט חוות רוח ברמת הגולן, בהם היו מעורבים יזם פרטי וגורמים במשרד האנרגיה. כנקמה על פעולותיו, לדבריו, נוהל נגדו "מסע הסתה והכפשה" שהוביל להדחתו מהפרויקט ו"לנישולו מפיתוח קריירה" עם המשרד. עוד טען כי חשף חלוקת "ג'ובים עבריינית" במשרד האנרגיה למקורבים חסרי כישורים. בעקבות הדחתו, פנה לגורמי אכיפה וביקורת שונים, ביניהם מבקר המדינה, בית המשפט והיחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), פעולות שלדבריו הובילו לחשיפת רשת הונאות בהיקף של 60 מיליון דולר.
ד"ר הירש טען בבית המשפט כי המדינה התעשרה על חשבונו לאורך השנים כתוצאה מיוזמותיו וממאבקיו בשחיתות, וכי נגרם לו "עוול ענק ומתמשך". הוא טען כי עילת התביעה "נולדת שוב ושוב מחדש" ככל שהתעשרות המדינה על חשבונו גדלה. בתגובתו לטענת ההתיישנות, טען ד"ר הירש כי "אין התיישנות על עשיית עושר ולא במשפט".
ואולם תביעתו נדחתה מחמת התיישנות. בפסק הדין הודגש כי על פי חוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, ולא במועד בו הנזקים ממשיכים להתפתח. השופט קבע כי עיון בכתב התביעה עצמו מעלה בבירור כי כל העובדות המהותיות היו ידועות לתובע כבר לפני כשלושים שנה, אם לא יותר, בשלהי שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. "על פני פניהן של טענותיו, מתבססות הן על עילה שהתיישנה, ולא זו בלבד שהתיישנה היא, אלא התיישנה היא כארבע פעמים, אם לא מעבר לכך", כתב השופט.
השופט הוסיף כי טענתו המשפטית של התובע, לפיה אין התיישנות על עילת עשיית עושר ולא במשפט, היא "שגויה מעיקרא". עוד ציין השופט את תכלית דיני ההתיישנות, שנועדו לאפשר גם לנתבעים להסתמך על כך שלא יידרשו להתמודד ראייתית עם אירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים. לדבריו, "אין הדעת נותנת, שתידרשנה עתה הנתבעות, לצאת ולתור אחרי ראיות… ביחס לאירועים הנטענים".
בסיום פסק הדין, הביע השופט רון הבנה לתחושותיו הקשות של התובע, אך הדגיש כי ההליך נבחן באמות מידה משפטיות. "קשה שלא להבין לליבו של התובע ולתחושתו שנגרם לו עוול", כתב, אך סיכם כי דין התביעה להידחות. לפנים משורת הדין, השופט החליט שלא לחייב את התובע בהוצאות משפט.
