נדחתה תביעה להכיר בתוקף "המחאת זכות" במיליוני שקלים; ביהמ"ש קבע: "הסכם למראית עין" שנועד להברחת נכסים
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי המחאת זכות על סך 6 מיליון שקלים, שנחתמה במסגרת סכסוך עסקי מסועף, היא חוזה פיקטיבי ובטל. השופטת חנה מרים לומפ מתחה ביקורת על חוסר אמינותו של התובע וקבעה כי מטרת ההסכם הייתה לחלץ את אחד החייבים מעיקולים שהוטלו עליו על ידי נושיו.
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה לאחרונה תביעה למתן סעד הצהרתי, שביקשה להכיר בתוקפה של "המחאת זכות" על סך 6 מיליון שקלים. בפסק דין מנומק שניתן ב-10 בדצמבר 2023, קבעה השופטת חנה מרים לומפ כי ההסכם בטל, שכן מדובר ב"חוזה למראית עין" שכל מטרתו הייתה הברחת כספים מנושים.
תחילתה של הפרשה בסכסוך עסקי מורכב בין שתי קבוצות חברות, "קבוצת שוויקי" ו"קבוצת אבו ערפה". במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב-2 ביוני 2016, התחייבה קבוצת שוויקי לשלם לקבוצת אבו ערפה 5.1 מיליון שקלים. בו ביום, חתמה קבוצת אבו ערפה על מסמך "המחאת זכות", המעביר את כל הכספים המתקבלים מקבוצת שוויקי, ועד לסכום של 6 מיליון שקלים, לידי התובע, מוצעד מופיד צלאח שריף.
אלא שזמן קצר לאחר מכן, הוטל עיקול על הכספים הללו על ידי "קבוצת דהן" (דהן טכנולוגיות – יצחק דהן ושר תעש בע"מ), בשל חובות של אחד מחברי קבוצת אבו ערפה, תאופיק עבד אללטיף אבו עומר. בעקבות העיקול, הגיש שריף,את התביעה לבית המשפט, בטענה שהמחאת הזכות קודמת בזמן לעיקול ולכן גוברת עליו.
מנגד, קבוצת דהן טענה כי המחאת הזכות היא חוזה פיקטיבי, שנרקם במטרה להבריח את כספיו של אבו עומר ולמנוע מהם לגבות את חובם.
לאחר שמיעת עדויות ועיון מעמיק בראיות, קיבלה השופטת לומפ את עמדת קבוצת דהן במלואה. בפסק הדין נקבע כי הנטל להוכיח שחוזה הוא למראית עין מוטל על הטוען זאת, אך במקרה זה, הצטברות של "אותות מרמה" העבירה את הנטל לכתפי התובע, שלא הצליח לספק הסברים מניחים את הדעת.
השופטת ציינה כי התובע עצמו העיד כי לשון המחאת הזכות אינה משקפת את המציאות, ולא הועבר כל סכום כסף במעמד חתימתה. טענתו, לפיה המסמך נועד להבטיח פירעון חובות ישנים של חבר אחר בקבוצה, חמזה אבו ערפה, כלפי משפחתו, לא גובתה בראיות מספקות. העדויות בנוגע למקור הכספים, היקף ההלוואות והעברתן לאורך השנים היו רצופות סתירות, והיעדר כל תיעוד בנקאי להעברת מיליוני שקלים במזומן עורר תמיהה. "שכל ישר והיגיון עסקי בסיסי מלמדים שאין זה סביר ש…תוציא את כל חסכונותיה…ותמסור אותם…ללא כל הסכם הלוואה בכתב", כתבה השופטת בהתייחסה לאחת הטענות על מקור הכספים.
עוד הדגישה השופטת את הניסיון של התובע ושל חברי קבוצת אבו ערפה, שיוצגו על ידי עו"ד עלאא מסאלחה, להסתיר את קשרי המשפחה הקרובים בין התובע לבין החייב אבו עומר (דודו של התובע), ואת מעורבותו העסקית העמוקה של האחרון.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי "המחאת הזכות התבצעה ממניעים בלתי ברורים" וכי היא "הסכם למראית עין, ומשכך, בטלה". התביעה נדחתה, והתובע חויב בתשלום הוצאות משפט בסך כולל של 65,000 שקלים. כן נקבע כי סכום של 1.5 מיליון שקלים, שהופקד בחשבון נאמנות כסעד זמני, ישמש להבטחת חובותיו של אבו עומר לנושיו.
