כשהתנהגות בשטח גוברת על מסמכים: סכסוך שכנים בבית צפאפא הוכרע על פי "מנהג בעלים"
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעת בעלות של תושב על קרקע שרכש לכאורה מאביו בשנות ה-80', וקבע כי שכנו, שעיבד וגידר את השטח במשך עשור, הוא בעל הזכויות בו. עם זאת, בקשתו של השכן להרוס בית שבנה התובע נדחתה.
בפסק דין יוצא דופן שניתן ב-7 בנובמבר 2023, הכריעה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, חגית מאק-קלמנוביץ, בסכסוך מקרקעין ארוך שנים בין שני שכנים המתגוררים בסמוך לכביש גילה בשכונת בית צפאפא. פסק הדין ממחיש כיצד התנהלות עקבית בשטח יכולה לגבור על מסמכים ישנים, במיוחד כאשר מהימנותם מוטלת בספק.
הסכסוך נסוב סביב חלקת אדמה שהייתה רשומה על שם אברהים עלי חוסין המנוח. התובע, יוסף עליאן, בנו של המנוח, טען כי רכש את הקרקע מאביו עוד בשנת 1983 באמצעות ייפוי כוח נוטריוני. על בסיס טענה זו, הוא ביקש מבית המשפט להצהיר על בעלותו הבלעדית, להורות על סילוק ידו של שכנו מהקרקע , ולאפשר לו להחזיק ולהשתמש בה באופן בלעדי.
מנגד, הנתבע, פתחי עסילה, טען כי רכש את הקרקע בשנת 2006 ממוחמד עליאן, אחיו של התובע. לטענתו, מוחמד ואח נוסף, סלים, קיבלו את הזכויות בקרקע מאביהם המנוח בייפוי כוח משנת 1993. בתביעה שכנגד, דרש הנתבע להרוס מבנה שהחל התובע לבנות על הקרקע, בטענה שהיתר הבנייה הוצא במרמה.
השופטת מאק-קלמנוביץ קבעה כי לא ניתן להכריע במחלוקת על סמך ייפויי הכוח הישנים בלבד, שכן "התעוררו ספקות של ממש באשר למהימנותם ולאפשרות להסתמך עליהם". היא ציינה כי אף אחת מהעסקאות הנטענות לא נרשמה בטאבו, ואף לא נרשמו בגינן הערות אזהרה.
במצב זה, בחר בית המשפט לבחון את התנהגות הצדדים לאורך השנים כאינדיקציה מרכזית לתפיסתם את מצב הזכויות בקרקע. מן הראיות, כולל תצלומי אוויר, עלה כי מאז שרכש את הקרקע ב-2006, הנתבע נהג בה "מנהג בעלים מובהק". הוא ניקה ויישר את השטח, גידר אותו, התקין שער עם מנעול, והשתמש בו באופן קבוע לאחסון חומרי בניין וציוד כבד מעסקיו.
באופן משמעותי, התובע, שהתגורר בסמוך וצפה בכל הפעולות הללו, לא מחה ולא פעל למנוע אותן במשך למעלה מעשור. יתרה מכך, התובע עצמו הקיף את ביתו וחצרו בגדר שהותירה את הקרקע שבמחלוקת מחוץ לשטחו , ולבני משפחתו כלל לא היה מפתח לשער שהתקין הנתבע. התנהלות זו, קבעה השופטת, "מצביעה על כך ששני הצדדים ראו בנתבע מי שרשאי לפעול בחלקה כבשלו".
בית המשפט דחה את הסברי התובע, שטען כי אישר לנתבע שימוש זמני בקרקע כמחווה של רצון טוב , וקבע כי הסבר זה אינו סביר לתקופה של כעשר שנים. כמו כן, מהימנותו של התובע נפגעה מכך שבעבר טען בפני רשויות התכנון כי זכויותיו נובעות מצו ירושה, טענה הסותרת את טענת הרכישה שהעלה בבית המשפט.
בסופו של דבר, העדיף בית המשפט את גרסתו של הנתבע וקבע כי הוא "בעל הזכות (החוזית) בקרקע נשוא התביעה". לאור זאת, התביעה העיקרית נדחתה. עם זאת, גם התביעה שכנגד להריסת המבנה נדחתה, מכיוון שלא הובאו ראיות מספקות לגבי מיקומו המדויק והליכי הרישוי שלו לא נדונו לעומק. התובע חויב לשאת בהוצאות הנתבע בסך 30,000 ש"ח.
