פרשנות מקלה עם הדיירים: בית המשפט דחה ערעור של עמידר וקבע כללים לזכאות דייר ממשיך
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי דייר ממשיך אינו חייב להתגורר ברציפות בדירה הציבורית מאז 2009 ועד עזיבת הדייר המקורי, אלא נדרשת תקופת מגורים רצופה של ארבע שנים עד למועד העזיבה. פסיקה זו מצטרפת לשורה של הכרעות המקלות על דיירים המבקשים להמשיך ולהתגורר בדירת הוריהם.
בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, דחה (2.1.24) ערעור שהגישה חברת הדיור הציבורי "עמידר" נגד מר מרק מאיר אוחיון, וקבע כי הוא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה בה חי עם אביו במשך שנים. פסק הדין, שניתן על ידי השופט אביגדור דורות, עסק בפרשנות הוראת מעבר בחוק וקבע מסמרות בשאלה מהי תקופת המגורים הנדרשת כדי שבן משפחה יוכר כ"דייר ממשיך".
הסאגה המשפטית החלה לאחר שאביו של אוחיון, שהיה הדייר החוזי בדירה, עבר למוסד סיעודי ביוני 2016. חברת עמידר, ראתה באוחיון "פולש" ודרשה את פינויו, בטענה שאינו עומד בקריטריונים לקבלת דיור ציבורי ואינו זכאי למעמד של דייר ממשיך. ועדות מטעם עמידר ומשרד הבינוי והשיכון דחו את בקשתו של אוחיון להכרה במעמדו. מנגד, אוחיון, טען כי הוא זכאי להמשיך להתגורר בדירה מכוח החוק.
לב המחלוקת נגע לפרשנות סעיף 70 לחוק ההתייעלות הכלכלית משנת 2009 (חוק ההסדרים), ששינה את הכללים לזכאות כדייר ממשיך. עד לתיקון, בן משפחה מדרגה ראשונה שהתגורר עם הדייר המקורי שלוש שנים לפחות לפני פטירתו או עזיבתו למוסד סיעודי, היה זכאי להמשיך לגור בדירה גם אם הוא עצמו לא עמד בקריטריונים לדיור ציבורי. התיקון קבע כי על הדייר הממשיך לעמוד בעצמו בתנאי הזכאות. עם זאת, נקבעה "הוראת מעבר" שנועדה לרכך את הפגיעה בדיירים ותיקים.
הוראת המעבר קובעת כי התיקון לא יחול על מי שב-1 באוגוסט 2009 "התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות… וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי". עמידר טענה כי המילה "וברציפות" מחייבת מגורים רצופים החל מהתאריך הקובע (1.8.2009) ועד ליום עזיבת הדייר המקורי, גם אם מדובר בתקופה של עשרות שנים. לעומת זאת, אוחיון טען כי די במגורים במועד הקובע, ובנוסף, ארבע שנות מגורים רצופות עד לעזיבת האב.
השופט דורות קיבל את פרשנותו של אוחיון ואימץ את פסיקת בית משפט השלום. הוא קבע כי לשון החוק אינה חד-משמעית, ולכן יש לפנות לתכלית החקיקה. מבחינת תכלית סובייקטיבית, השופט ציין כי דיוני ועדת הכספים של הכנסת מלמדים שהכוונה הייתה להגן על דיירים שהתגוררו בדירה תקופה ממושכת, ואף לקצר את התקופה הנדרשת משבע לארבע שנים. פרשנותה של עמידר, המחייבת מגורים של 20 שנה ויותר במקרים מסוימים, מנוגדת לכוונת המחוקק.
גם מבחינת התכלית האובייקטיבית, נקבע כי מטרת הוראת המעבר הייתה למנוע הפיכת דיירים ותיקים ל"פולשים" בן לילה. פרשנותו של אוחיון, הדורשת ארבע שנות מגורים רצופות עם הדייר המקורי וכן מגורים משותפים בשלוש השנים שלפני עזיבתו, מגשימה תכלית זו באופן מאוזן יותר. עוד ציין השופט כי פרשנות עמידר מייתרת הוראות אחרות בחוק, שכן אם נדרש רצף מגורים של שנים ארוכות, אין עוד משמעות לדרישה הנפרדת למגורים בשלוש השנים שקדמו לעזיבה.
לאור כל האמור, הערעור של עמידר נדחה, ונקבע כי החברה תישא בהוצאותיו של אוחיון בסך 10,000 ש"ח.
