בית המשפט המחוזי קובע: תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות נזק נגד כוחות הביטחון חלה גם על תאונות דרכים

בית המשפט המחוזי קובע: תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות נזק נגד כוחות הביטחון חלה גם על תאונות דרכים

כותרת משנה: בפסיקה תקדימית, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעור המדינה ודחה על הסף שתי תביעות שיבוב של חברות ביטוח פלסטיניות. נקבע כי תקופת ההתיישנות בת שנתיים, הקבועה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), מתחילה מ"יום המעשה" – קרי, יום התאונה – ולא מיום תשלום הפיצוי למבוטח, וזאת ללא קשר לאופי הפעילות של כוחות הביטחון – בין אם מבצעית ובין אם שגרתית.

בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, קיבל (1.2.24) את ערעורה של מדינת ישראל וקבע כי ההסדר המיוחד הקובע תקופת התיישנות מקוצרת של שנתיים לתביעות נזק נגד כוחות הביטחון ב"אזור", חל גם על נזקים שנגרמו כתוצאה מתאונות דרכים "רגילות", ולא רק על נזקים שמקורם בפעילות ביטחונית מובהקת.

בפסק הדין, שניתן על ידי השופטת תמר בר-אשר, נדחו על הסף שתי תביעות שיבוב שהגישו חברות הביטוח הפלסטיניות "טרסט חברה לביטוח בע"מ" ו"אל תקפאל חברה לביטוח בע"מ".

שני ההליכים המשפטיים, שאוחדו לדיון אחד בשל הזהות בשאלה המשפטית , עסקו בתביעות "תחלוף" (שיבוב) שהגישו חברות הביטוח נגד משרד הביטחון. התביעות דרשו מהמדינה לשפות אותן על כספי הפיצויים ששילמו למבוטחיהן, אשר רכביהם ניזוקו בשני אירועים שונים בהם היו מעורבים כוחות הביטחון. תביעת טרסט הוגשה בגין נזק לרכב מרצדס במחסום בית עור אל-תחתא ביולי 2018 , ואילו תביעת אל תקפאל עסקה בתאונה בין רכב סקודה לרכב של כוחות הביטחון סמוך לאריאל באוקטובר 2019.

המדינה, הגישה בקשות לסילוק שתי התביעות על הסף בטענת התיישנות. לטענתה, על פי סעיף 5א לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תביעות נזק שנגרמו על ידי כוחות הביטחון ב"אזור" מתיישנות בחלוף שנתיים "מיום המעשה נושא התובענה". מאחר שתביעת טרסט הוגשה בחלוף יותר מחמש שנים ותביעת אל תקפאל לאחר קרוב לארבע שנים ממועד האירועים, טענה המדינה כי דינן להידחות.

מנגד, חברות הביטוח, טענו כי עילת התביעה שלהן, כמבטחות, נולדה רק במועד בו שילמו את הפיצויים למבוטחיהן – מועד מאוחר בהרבה ליום התאונה. לשיטתן, יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום התשלום, ועל כן התביעות לא התיישנו. בנוסף, טענו המשיבות לראשונה בשלב הערעור, כי סעיף 5א נועד לחול רק על נזקים שנגרמו כתוצאה מפעילות ביטחונית מובהקת, ולא על תאונות דרכים שגרתיות.

השופטת בר-אשר דחתה את שתי הטענות של חברות הביטוח וקיבלה את ערעור המדינה במלואו. ראשית, נקבע כי הטענה להבחנה בין פעילות ביטחונית לפעילות שגרתית לא הועלתה בערכאה הראשונה, ודי בכך כדי לדחותה. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי לשון החוק "אינה מבחינה בין סוג 'המעשה' שבעטיו נגרם הנזק", ולכן אין מקום להבחנה בין תאונת דרכים למעשה אחר של כוחות הביטחון.

שנית, וזהו העיקר, פסק הדין קבע כי המחוקק קבע במכוון שההתיישנות המיוחדת בסעיף 5א תחל "מיום המעשה", בניגוד להסדר הכללי בחוק ההתיישנות, לפיו המרוץ מתחיל ב"יום שבו נולדה עילת התובענה". נקבע כי הבדלי הניסוח היו מכוונים , ונועדו לקצר את התקופה בה המדינה חשופה לתביעות מסוג זה. בפסק הדין צוין כי תכלית החוק הייתה להתמודד עם הקשיים הראייתיים הרבים הניצבים בפני המדינה בתביעות המוגשות זמן רב לאחר האירוע, כגון איתור עדים שהשתחררו משירות והיעדר גישה למקומות האירוע.

לאור האמור, ביטל בית המשפט את החלטות בית משפט השלום, דחה את שתי התביעות על הסף מחמת התיישנות, וחייב כל אחת מחברות הביטוח לשאת בהוצאות המדינה בסך 5,000 ש"ח.