תביעת יורש ל-1/8 מבניין בירושלים נדחתה: "התיישנה בחלוף 29 שנים"
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה לקבוע כי מכירת דירה ב-1988 כללה 1/8 מהזכויות בבניין כולו, ולא 1/16 כפי שנרשם. השופט משה בר-עם קבע כי עילת התביעה התיישנה, וכי גם לגופו של עניין, התובע לא הוכיח את טענותיו.
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה של יורש להכיר בבעלותו על 1/8 מהזכויות בבניין מגורים ברחוב אבן יהושע 22, וזאת על בסיס הסכם מכר דירה שאביו חתם בשנת 1988. בפסק דין שניתן ב-5 ביולי 2023, קבע כבוד השופט משה בר-עם כי התביעה התיישנה, שכן חלפו כ-29 שנים ממועד רישום הזכויות ועד להגשתה. בנוסף, קבע השופט כי גם לגופו של עניין, התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה הנדרש כדי לבסס את טענותיו.
הסכסוך המשפטי נסוב סביב בניין בן שתי קומות ומרתף בירושלים, הרשום במקרקעין לא מוסדרים. בשנת 1988, רכש אביו המנוח של התובע, משולם אנשיל קויפמן, דירה בת שני חדרים מיורשיו של אריה הומינר ז"ל, הנתבעים בתיק. בעוד שבהסכם המכר צוין כי נמכרת "דירה", בשטר המכר שנחתם לצורך הרישום בטאבו, הועברו לקונה 14/224 מהזכויות בנכס, כלומר 1/16.
התובע, שירש את הדירה מאביו, טען כי הכוונה המקורית בעסקה הייתה למכור את מלוא זכויותיהם של הנתבעים בנכס, שהן 1/8 מהבניין כולו, וכי הרישום של 1/16 בלבד נבע מטעות היסטורית ברישום המקרקעין. לטענתו, סבם של הנתבעים החזיק ב-2/16 מהזכויות, אך חלק אחד נרשם עם מספר תעודת זהות והשני בלעדיו, מה שהוביל לכך שרק חצי מהזכויות הועברו בירושה לנתבעים, ובהתאם, רק חצי מהן נמכרו לאביו. התובע ניסה לבסס את תביעתו גם על משא ומתן שהתנהל עם אחד הנתבעים, עו"ד יצחק הומינר, שלטענתו הבשיל להסכם פשרה מחייב לתיקון הרישום.
מנגד, הנתבעים טענו בראש ובראשונה להתיישנות התביעה. לגופו של עניין, הם טענו כי לאביהם היו זכויות בשיעור של 2/16 בנכס – 1/16 עבור הדירה שנמכרה ו-1/16 נוספים עבור המרתף, אשר כלל לא נכלל בעסקת המכר. לשיטתם, שטר המכר משקף נאמנה את היקף העסקה המקורי – מכירת הדירה בלבד, המהווה 1/16 מהזכויות. עוד טענו כי המשא ומתן שהתנהל לא הבשיל לכדי הסכם מחייב ומעולם לא קיבל את הסכמת כלל היורשים.
השופט בר-עם קיבל את טענת ההתיישנות וקבע כי עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ב-1991, עם רישום הזכויות על שם האב המנוח. מאחר שהתביעה הוגשה רק בשנת 2020, בחלוף כ-29 שנים, היא התיישנה. השופט דחה את כל טענות התובע להארכת תקופת ההתיישנות, לרבות טענות להטעיה או ליצירת יחסי נאמנות.
למעלה מן הצורך, קבע השופט כי דין התביעה להידחות גם לגופה. הוא ציין כי התובע לא סיפק כל ראיה לביסוס טענתו כי כל הדירות בבניין שוות בגודלן, מה שהיה יכול לתמוך בחלוקה שווה של הזכויות. נהפוך הוא, מסמכים שהגיש התובע עצמו הראו כי הוריו רכשו דירה נוספת בבניין, ששטחה היה יותר מכפול. כמו כן, הטענה בדבר "טעות רישומית" הוגדרה כספקולטיבית בלבד, בעוד שהנתבעים סיפקו הסבר אפשרי לרישום הכפול, הקשור לרכישה נפרדת של הדירה והמרתף.
לאור כל האמור, התביעה נדחתה, והתובע חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח.
ת"א 52399-02-20
