התביעה נדחתה והתובעים חויבו בהוצאות: "שימוש לרעה בהליכי משפט"
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה לתיקון רישום בית משותף, תוך הטלת ביקורת חריפה על התובעים וקביעה כי התביעה כולה נועדה להפעיל לחץ על חברת עמידר במשא ומתן מסחרי. התובעים, שלא התייצבו להעיד, חויבו בהוצאות משפט בסך 40,000 שקלים.
בפסק דין חריף ונוקב שניתן ב-17 בפברואר 2023, דחה שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, אלכסנדר רון, על הסף תביעה שהגישו שני בעלי זכויות בבית משותף, יצחק אריאל ודוד צבי קרמר. התובעים ביקשו מבית המשפט להורות על תיקונים משמעותיים ברישום הבית המשותף, כולל פיצול רישום של שני בניינים, ביטול הצמדות של מחסן וחצר לדירה אחרת, והגדלת זכויות הבנייה המשויכות לדירותיהם. התביעה הוגשה נגד רשות הפיתוח באמצעות רשות מקרקעי ישראל, חברת עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל, והמפקח על רישום המקרקעין.
בפסק הדין, מותח השופט רון ביקורת קשה על אופן התנהלות ההליך מצד התובעים. ראשית, ציין השופט כי התובעים עצמם כלל לא נכחו בדיונים ואף לא הגישו תצהירים מטעמם לתמיכה בתביעתם. למעשה, את התביעה ניהל בפועל אחיו של התובע 1, עורך דין במקצועו, שהעיד כעד יחיד מטעם התביעה. עדותו, קבע בית המשפט, הייתה ברובה עדות שמיעה ("מהאחים שלי") וכמעט ולא היה בה דבר ממשי. יתרה מכך, התובע 2 כלל לא הגיש את חוזה הרכישה שלו, ובשלב הסיכומים, בא כוחו אף ביקש להשתחרר מייצוגו.
השופט הדגיש כי התביעה הוגשה ללא כל חוות דעת מומחה שתתמוך בטענות המורכבות לתיקון צו הבית המשותף. בא כוח התובעים טען בסיכומיו כי אין צורך בחוות דעת וכי הוא "עשה חשבון" בעצמו, אמירה שזכתה לביקורת שיפוטית.
מעבר לכשלים הראייתיים והפרוצדורליים, קבע השופט רון כי מטרתה האמיתית של התביעה לא הייתה תיקון טעות רישומית, אלא ניסיון לכפות על הנתבעות, ובעיקר על חברת עמידר למכור לתובעים זכויות נוספות בנכס בתנאים שנוחים להם. השופט ציין כי בעוד התובעים טוענים לזכויות קנייניות, הם שלחו בשנת 2008 מכתבים בהם טענו כי הובטח למכור להם את המחסן והחצר. "אין הדברים מתיישבים כלל", קבע השופט. עוד עלה כי עיקר עניינם של התובעים היה סביב מחיר רכישת מרפסת הגג, נושא שאף לא הוזכר בכתב התביעה המקורי.
בעיה מהותית נוספת שהעלה השופט היא שהתובעים נמנעו מלצרף כנתבעים את בעלי הזכויות האחרים בבניין, ובפרט את בעל הדירה שאליה הוצמדו המחסן והחצר, אשר עלולים היו להיפגע מההליך. די היה בכך, קבע השופט, כדי להביא לדחיית התביעה.
בסיכום פסק הדין קבע השופט רון כי "תביעה זו, טוב לה שלא הוגשה משהוגשה" , וכי היא מהווה "שימוש לרעה בהליכי משפט" שנועד להטריד את הנתבעים. לאור כל האמור, התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם הוצאות משפט בסך 20,000 שקלים לרשות הפיתוח ולמפקח על רישום המקרקעין וסכום זהה של 20,000 שקלים לחברת עמידר.
ת"א 13872-11-14
