המחוזי הפך פסיקה: הסכם תמ"א ייאכף למרות אי-תשלום וחוסר בחתימה
השופטת איריס רבינוביץ ברון קבעה כי התנהגות הצדדים בפועל, במסגרתה היזמית בנתה מחסן מוגדל וזוג הדיירים הסיר עיקול שמנע את התקדמות הפרויקט, מעידה על כריתת הסכם מחייב. עוד נקבע כי היזמית לא ביטלה את ההסכם כדין, למרות שהדיירים הפרו אותו באי-תשלום של 9,000 שקלים במשך שנים.
פסק דין שניתן ב-29 ביולי 2025 בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, קיבל את ערעורם של זוג דיירים וקבע כי תוספת להסכם תמ"א 38 שנחתמה בינם לבין חברת הנדל"ן מ.ב.א ת.מ.א השקעות ונדלן בע"מ היא הסכם מחייב לכל דבר ועניין. השופטת איריס רבינוביץ ברון הפכה את החלטת בית משפט השלום, ודחתה את תביעת החברה לסילוק ידם של הדיירים ממחסן מוגדל שקיבלו במסגרת הפרויקט.
הפרשה החלה בפרויקט תמ"א 38 בבניין ביהוד מונסון, בו מתגוררים המערערים, שאלתיאל ורבקה סלם. בשנת 2017, לאחר חתימת הסכם התמ"א המקורי, נחתמה בין הצדדים "תוספת להסכם" ייחודית. לפי התוספת, בתמורה להריסת מחסן ישן שהיה בבעלותם, יקבלו בני הזוג מחסן חדש וגדול יותר בשטח 18 מ"ר, במקום מחסן של 6 מ"ר לו היו זכאים על פי ההסכם הכללי. בתמורה, התחייבו הדיירים לשלם לחברה סך של 9,000 שקלים בתוספת מע"מ ולפעול להסרת עיקול ישן שרבץ על דירתם והיווה מכשול לקבלת היתר הבנייה.
מיד לאחר גיבוש ההסכמות, שני הצדדים פעלו לקיומן: החברה בנתה את המחסן המוגדל ומסרה אותו לשימושם הבלעדי של בני הזוג כבר בשנת 2017 , ואילו בני הזוג פעלו והסיר את העיקול, כפי שהתחייבו. עם זאת, התשלום בסך 9,000 שקלים לא הועבר לחברה. בשנת 2020, שלחה החברה מכתב לדיירים בו טענה כי מכיוון שההסכם לא הושב חתום על ידם והתמורה לא שולמה, מעולם לא השתכלל הסכם מחייב ביניהם. בעקבות זאת, הגישה החברה תביעה לבית משפט השלום בכפר סבא, ובו דרשה לחייב את הדיירים לשלם לה 87,000 שקלים – שווי המחסן על פי הערכת שמאי – או לחלופין, לפנות את המחסן ולשלם דמי שימוש.
בית משפט השלום קיבל את תביעת החברה וקבע כי לא הוכחה "גמירות דעת" מצד הדיירים להתקשר בהסכם, בין היתר מכיוון שהאישה כלל לא חתמה עליו והתשלום לא בוצע.
אך בפסק הדין בערעור, קבעה השופטת רבינוביץ ברון כי יש להפוך את ההחלטה. היא קבעה כי התנהגותם של שני הצדדים מוכיחה באופן חד משמעי כי ראו את ההסכם כמחייב. החברה קיבלה את מבוקשה העיקרי – הסרת העיקול שאפשרה את התקדמות הפרויקט – ואף פעלה בהתאם להסכם ובנתה את המחסן הספציפי עבור הדיירים. "אני סבורה כי משעה ששני הצדדים פעלו על פי ההסכם… אין בעובדה שהמשיבה טוענת שלא קיבלה לידה עותק חתום של ההסכם כדי להביא למסקנה שלא היתה גמירות דעת מטעם המערערים", כתבה השופטת.
השופטת הוסיפה וקבעה כי אמנם הדיירים הפרו את ההסכם בכך שלא שילמו את התמורה במועד, אך החברה מצידה לא פעלה לביטולו כחוק. לפי חוק החוזים, הודעת ביטול על הפרה יסודית יש למסור "תוך זמן סביר". במקרה זה, המכתב הראשון מהחברה נשלח כמעט שלוש שנים לאחר המועד האחרון לתשלום, תקופה שאינה סבירה. יתרה מכך, המכתב כלל לא היווה הודעת ביטול, אלא טענה שגויה לפיה כלל לא נכרת הסכם.
לאור כל זאת, הערעור התקבל ותביעת החברה נדחתה. עם זאת, בשל העובדה שהדיירים הפרו את ההסכם באי-התשלום, קבעה השופטת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ע"א 12593-09-24
