תביעת שכנים על גבול חלקה נדחתה: "הסכם היסטורי אינו גובר על הרישום"

תביעת שכנים על גבול חלקה נדחתה: "הסכם היסטורי אינו גובר על הרישום"

לאחר סכסוך שנמשך עשרות שנים, קבע בית המשפט כי הסכמה בין שכנים מ-1998 לקביעת הגבול וגדר שהוקמה על בסיסה, אינם יכולים לשנות את הגבול הרשמי כפי שנרשם בתכנית מקרקעין מאוחרת יותר. השופט מתח ביקורת על התובעים, שטענו כי גילו את השינוי רק לאחרונה, וקבע כי ידעו על כך שנים קודם לכן.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה לאחרונה תביעה של בני זוג מהעיר גדרה, שביקשו להצהיר על מיקום הגבול בין חלקתם לזו של שכניהם על בסיס הסכם שנחתם בשנת 1998. בפסק דין שניתן ב-30 ביולי 2025, קבע השופט דרור ארד-אילון כי התובעים לא עמדו בנטל הכבד הנדרש כדי לסתור את הרישום במרשם המקרקעין, ודחה את טענותיהם.

הסכסוך נסוב סביב הגבול המשותף בין חלקה 112 לחלקה 113 בגוש 4572. התובעים, עזרא וגילה יעיש, רכשו את זכויותיהם בחלקה 112 בשנת 1987. לטענתם, במשך שנים הגבול המוסכם בין החלקות סומן על ידי גדר רשת, ומיקום זה אף עוגן במסמך הסכמות משנת 1998, שנערך בסיוע מודד ובחתימת התובע והשכן המנוח, אביו של הנתבע הנוכחי.

בשנת 2001, נערכה תכנית חדשה לרישום (תרש"צ), אשר לטענת התובעים שינתה את הגבולות, הפחיתה כ-122 מ"ר משטחם והוסיפה אותו לשטח חלקת שכניהם, משפחת אהרן. התובעים טענו כי נודע להם על השינוי רק בשנת 2021, לאחר מדידה עדכנית שהוזמנה בהסכמה. בעקבות מדידה זו, הרסו הנתבעים את גדר הרשת הישנה ובנו חומת אבן על קו הגבול החדש, פעולה שהובילה להגשת התביעה.

מנגד, הנתבעים, ציונה ויוגב אהרן טענו כי הסכם 1998 אינו מחייב, בין היתר מכיוון שלא כל בעלי הזכויות באותה עת חתמו עליו. עוד טענו להתיישנות ושיהוי קיצוני בהגשת התביעה, שכן התובעים ידעו או היו צריכים לדעת על התכנית החדשה כבר שנים רבות קודם לכן. רשות מקרקעי ישראל תמכה בעמדת הנתבעים.

השופט ארד-אילון קיבל את טענות ההגנה ודחה את התביעה במלואה. בפסק הדין נקבע כי הרישום במרשם המקרקעין מהווה ראיה חותכת, והנטל לסתור אותו כבד במיוחד – נטל שהתובעים לא הצליחו להרים. השופט מצא פגמים במהימנות גרסת התובע, בין היתר בכך שהציג באופן מטעה תביעה קודמת משנת 1992 כאילו הוגשה על ידי שכנו, בעוד שבפועל הגיש אותה בעל הקרקע הקודם.

עוד קבע השופט כי הסכם 1998 לא היה תוצר של מדידה מקצועית, אלא תיעוד הסכמה "ציורי" שלא יכול לקבוע זכויות קנייניות. בנוסף, השופט דחה את טענת התובע כי לא ידע על שינוי הגבולות עד 2021, וקבע כי מחומר הראיות עולה שידע על כך "לכל המאוחר בשנת 2000" או לכל הפחות בשנת 2010, ולכן השתהה באופן קיצוני בהגשת תביעתו.

בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי התכנית משנת 2001 היא המחייבת, ומשכך אין עילה להרוס את הגדר החדשה שנבנתה על פיה. התובעים חויבו לשלם הוצאות משפט לנתבעים ולרשות מקרקעי ישראל בסך כולל של 15,000 ש"ח.

ת"א 66120-02-23