הקרב על המשחטה: נדחתה תביעת ענק של כ-12 מיליון ש"ח נגד עיריית פתח תקווה
חברת "פו גרס", שהפעילה משחטה היסטורית בעיר, טענה כי דרישות העירייה הובילו לקריסתה הכלכלית. השופט אורן שוורץ קבע כי העירייה פעלה כדין כאשר דרשה הסדרה תכנונית של המקום, לאחר שהיקף הפעילות בו זינק במאות אחוזים והפך למטרד סביבתי.
בית המשפט המחוזי מרכז דחה תביעת ענק בסך של כ-11.7 מיליון שקלים שהגישה חברת "פו גרס מוצרי בשר אקספורט בע"מ" נגד עיריית פתח תקווה, רשות הרישוי והוועדה המקומית לתכנון ובנייה. בפסק דין שניתן ב-6 ביולי 2025, קבע סגן נשיא בית המשפט, השופט אורן שוורץ, כי הרשויות פעלו כדין ובהתאם לסמכויותיהן ודחה את כל טענות החברה.
הסכסוך המשפטי נסוב סביב משחטת עופות שפעלה במקרקעין ברחוב רבינזון בעיר מאז שנות ה-70. לטענת התובעת היא החזיקה ברישיון עסק לצמיתות משנת 1984 ופעלה בשיתוף פעולה מלא עם הרשויות לאורך השנים. המפנה החל בשנת 2009, כאשר בעקבות שיפוץ והתאמת המפעל לשחיטת עופות (לאחר שנאסר פיטום אווזים), דרשה הוועדה המקומית מהחברה להגיש בקשה ל"היתר לשימוש חורג", בטענה שפעילותה אינה תואמת עוד את ייעוד הקרקע, המוגדר כ"מלאכה".
"פו גרס" סירבה בתוקף לדרישה, בטענה כי השימוש במקום לא השתנה מהותית וכי בידיה כל ההיתרים הנדרשים. כתוצאה מכך, העירייה סירבה להנפיק לה רישיון עסק קבוע והעניקה לה היתרים זמניים בלבד. לטענת החברה, התנהלות זו של העירייה הובילה בסופו של דבר לקריסת העסק, לסגירתו, ולהפסדים כלכליים כבדים.
מנגד, הנתבעות טענו כי השינוי שבוצע במפעל היה דרמטי. לאחר השיפוץ, היקף השחיטה זינק מכ-3,000 עופות וברווזים ביום לכ-13,500 עופות ביום – גידול של כ-450%. לטענתן, הגדלת הפעילות לא תאמה את ייעוד הקרקע וגרמה למטרדים סביבתיים קשים, כולל ריחות, רעש, פסולת ופגיעה באיכות חיי התושבים, מה שהצדיק את הדרישה להסדרת השימוש החורג.
השופט שוורץ קיבל את עמדת העירייה במלואה. הוא קבע כי אמנם רישיון העסק לצמיתות שניתן לחברה ב-1984 לא בוטל רשמית, אך אין בכך כדי לשנות את העובדה שפעילות העסק לאחר 2010 חרגה באופן מהותי מהשימוש המותר בקרקע. "אין מדובר באי-התאמה קלה, אלא בחריגה עצימה מבחינת השמירה על איכות הסביבה, הפגיעה ברווחת התושבים, שיבוש סדרי התנועה עקב תנועת משאיות ואופי השימוש מבחינת מטרדים סביבתיים", כתב השופט בפסק הדין.
עוד קבע השופט כי הגשת התביעה הכספית מהווה "תקיפה עקיפה אסורה" של החלטה מנהלית. היה על החברה, אם סברה שהדרישה אינה חוקית, להגיש עתירה מנהלית בזמן אמת, כפי שעשתה בעניין אחר, ולא להגיש תביעת נזיקין שנים לאחר מכן.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה על כל רכיביה, והחברה חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי הדין של הנתבעות בסך 295,000 ש"ח.
ת"א 4226-06-21
