בהחלט, הנה ידיעה עיתונאית המבוססת על פסק הדין שסיפקת.
תשלום כפול: חברה חויבה לשלם 2.5 מיליון ש"ח בשנית בעקבות עסקת רכישה
בית המשפט המחוזי קבע כי חברת "לבנה ניהול ופיתוח נדל"ן" הייתה שותפה להברחת כספים מקופתה של חברה בפירוק, תוך התעלמות משעבודים לבנקים. השופטת מתחה ביקורת על התנהלות הרוכשת, ששילמה את התמורה לצדדים שלישיים במקום לחברה עצמה, וכעת תיאלץ לשלם את הסכום במלואו פעם נוספת.
פסק דין חריף שניתן ב-28 במאי 2025, על ידי שופטת בית המשפט המחוזי מרכז עירית וינברג-נוטוביץ, חושף קנוניה לכאורה שנועדה להבריח 2.5 מיליון שקלים מקופתה של חברה בקשיים. חברת "לבנה ניהול ופיתוח נדל"ן בע"מ" (להלן: "לבנה") חויבה לשלם את מלוא הסכום לקופת הפירוק של חברת ב.ה.נ.ו ספיר א.א בע"מ, וזאת על אף שכבר שילמה סכום זה בעבר במסגרת עסקת רכישה.
הפרשה החלה ביולי 2015, כאשר חברת לבנה רכשה את אחזקותיה של חברת ספיר בשתי שותפויות שהפעילו את אולמות האירועים "תל יה" ו"סיטרוס". על פי הסכם המכר, התמורה בסך 2.5 מיליון שקלים הייתה אמורה להיות מופקדת בחשבון נאמנות עבור חברת ספיר. אלא שבפועל, באמצעות "תוספת להסכם" שנחתמה מאוחר יותר, הועברו הכספים, בהוראת מנהל חברת ספיר, איתן ספיר, ישירות לצדדים שלישיים, ביניהם חברה לניכיון שיקים וגורמים פרטיים אחרים.
את ההליך המשפטי יזם המנהל המיוחד של חברת ספיר, עו"ד יניב אינסל, לאחר שהחברה נכנסה להליך פירוק בנובמבר 2016. עו"ד אינסל טען כי חברת לבנה הייתה שותפה פעילה למהלך שנועד להבריח את כספי התמורה מנושיה של החברה, ובראשם בנק דיסקונט ובנק מרכנתיל, שלטובתם היו רשומים שעבודים על כל זכויותיה של חברת ספיר בשותפויות. לטענתו, לבנה ומנהליה ידעו היטב על השעבודים ועל הסתבכותו הכלכלית הכבדה של איתן ספיר עם גורמים מה"שוק האפור", אך בחרו ליטול סיכון מחושב כדי להשלים את העסקה ולהרחיק את ספיר ונושיו מעסקי האולמות המשותפים.
חברת לבנה טענה מנגד כי פעלה בתום לב ובהתאם להוראות שקיבלה ממנהל החברה המוכרת. עוד טענה כי חברת ספיר היא שהייתה חייבת לה כספים, וכי כל תשלום שבוצע היה "לפנים משורת הדין". בשלב הסיכומים, לאחר שהחליפה ייצוג, שינתה לבנה את קו הגנה וטענה לראשונה כי השעבודים כלל לא היו בתוקף – טענה שנדחתה על ידי בית המשפט כ"הרחבת חזית" אסורה.
השופטת וינברג-נוטוביץ קיבלה את עמדת המנהל המיוחד במלואה. בפסק הדין נקבע כי השעבודים נרשמו כדין, ולכן חברת לבנה מוחזקת כמי שידעה עליהם ("ידיעה קונסטרוקטיבית"). יתרה מכך, השופטת קבעה כי הראיות מצביעות על כך שלבנה ידעה בפועל על המצב או לכל הפחות "עצמה עיניים". ממצא דרמטי במיוחד התבסס על חקירתו של מנהל לבנה, שהודה כי הסכים להעביר את הכספים לצדדים שלישיים משום ש"ריחם על איתן" בשל הסתבכותו בחובות.
"משהמשיבה פעלה בניגוד לתנאי השעבודים והעבירה את התמורה לצדדים שלישיים", כתבה השופטת, "ועל אחת כמה וכמה, כאשר עשתה כן חרף ידיעתה אודות הסתבכות החברה ואיתן בחובות, על המשיבה לשוב ולשלם את תמורת המכר לקופת הפירוק".
בסופו של דבר, חויבה לבנה לשלם 2.5 מיליון שקלים בתוספת ריבית והצמדה ממועד ביצוע העסקה המקורי, וכן הוצאות משפט למנהל המיוחד ולכונס הנכסים הרשמי.
פר"ק 11191-08-16
