בית המשפט קבע: איכילוב לא התרשל במותה של המנוחה בניתוח, אך יפצה את משפחתה ברבע מיליון שקלים
השופטת בלהה טולקובסקי דחתה את תביעת הרשלנות הרפואית שהגישה המשפחה, אך מתחה ביקורת על כך שהמנוחה לא קיבלה מידע מלא על סיכוני הניתוח, מה שפגע בזכותה לאוטונומיה. נקבע כי מותה נגרם מסיבוך טרגי שאינו נובע מרשלנות.
בית המשפט המחוזי מרכז פסק ביום 8 במאי 2025, פיצויים בסך 250,000 שקלים לעיזבונה של ר.ג. ז"ל, שנפטרה על שולחן הניתוחים בבית החולים איכילוב בשנת 2013. בפסק דין מנומק, קבעה סגנית הנשיאה, השופטת בלהה טולקובסקי, כי הצוות הרפואי לא התרשל בביצוע הניתוח, אך פסק את הפיצוי בשל פגיעה באוטונומיה של המנוחה, שלא קיבלה מידע מלא על הסיכונים הכרוכים בהליך הרפואי.
המנוחה, ילידת 1972, נפטרה בגיל 41 במהלך ניתוח לתיקון בקע סרעפתי גדול. היא הותירה אחריה בעל ושני בנים. משפחתה, הגישה תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים, מדינת ישראל, עיריית תל-אביב-יפו, המנתחים ד"ר מאיר זמל וד"ר בועז שגיא, וחברת הביטוח "ענבל". הנתבעים הכחישו את הטענות וטענו כי מותה של המנוחה נגרם מסיבוך נדיר ובלתי נמנע.
במהלך הניתוח, שנערך ב-20 במרץ 2013, התרחש דימום. הצוות הרפואי ניסה להשתלט עליו, אך אז חלה הידרדרות מהירה במצבה של המנוחה, שזוהתה כתסחיף גז, ולאחר מכן התגלה גם דימום שמקורו בווריד הנבוב התחתון. למרות מאמצי החייאה ממושכים, נקבע מותה.
התביעה התבססה על חוות דעתו של ד"ר אביאל רועי שפירא, שטען כי המנתחים בחרו בגישה ניתוחית שגויה ומסוכנת, אשר הובילה לפגיעה "עיוורת" בווריד הנבוב התחתון. מנגד, הנתבעים הציגו את חוות דעתו של פרופ' אחמד עסליה, שטען כי הניתוח בוצע בשיטה המקובלת וכי הפגיעה בווריד נגרמה ככל הנראה במהלך הניסיונות להשתלט על דימום ראשוני, ולא כתוצאה מהתרשלות.
השופטת טולקובסקי אימצה את עמדת ההגנה וקבעה כי "סביר יותר להניח שהפגיעה בווריד הנבוב התחתון נגרמה תוך כדי הניסיונות להשתלט על הדימום וכי מותה המצער של המנוחה נגרם משילוב של שני הגורמים, תסחיף גז ודימום מהוריד הנבוב התחתון". עוד צוין בפסק הדין כי הניתוח בוצע בשיטה מקובלת, והצוות הרפואי טיפל בסיבוך באופן נאות. לפיכך, הטענות בדבר התרשלות בביצוע הניתוח נדחו.
עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת התביעה בנוגע לפגיעה באוטונומיה של המנוחה. התברר כי בטופס ההסכמה לניתוח לא צוין במפורש הסיכון של תמותה. בנוסף, השופטת קיבלה את עדות בעלה של המנוחה, לפיה הם סברו שמדובר בניתוח פשוט יחסית, ולא הבינו את מורכבותו, את תקופת האשפוז וההחלמה הנדרשת, ואת הסיכונים הכרוכים בו. "המנוחה לא קיבלה מידע על הסיכון של תמותה טרם שנתנה הסכמה לניתוח ולא הבינה את גודל הניתוח ותקופת האשפוז וההחלמה שלאחריו", כתבה השופטת.
השופטת הדגישה כי אף שאדם סביר היה מסכים לניתוח גם אם היה מודע לכל הסיכונים, עדיין נגרמה פגיעה בזכותה של המנוחה לגבש הסכמה מודעת. בשל פגיעה זו, נפסק פיצוי בסך 250,000 שקלים, בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.
ת"א 22126-01-20
