אחרי קרוב ל-50 שנה: העליון דחה ערעור של משפחות מנצרת על גובה הפיצויים בגין הפקעת קרקע
בדעת רוב של שני שופטים מול אחד, קבע בית המשפט העליון כי בני משפחות אבו ליל וספורי לא הצליחו להוכיח כי המדינה תפסה חזקה על אדמתם מיד לאחר ההפקעה ב-1976, ועל כן חישוב הפיצויים יחל רק משנת 2011. השופט חאלד כבוב, בדעת מיעוט, סבר כי נפלה טעות בפרשנות החוק ויש להבחין בין מי שציית להוראות המדינה ופינה את הקרקע ובין מי שהתנגד לכך.
בית המשפט העליון דחה את ערעורן של משפחות אבו ליל וספורי וקבע כי הפיצוי שיקבלו בגין "אובדן דמי חכירה" על קרקע שהופקעה מהן בשנת 1976 לצורך הרחבת העיר נצרת עילית (כיום נוף הגליל), יחושב רק החל משנת 2011. פסק הדין, שניתן ב-9 באוקטובר 2024, שם קץ למחלוקת משפטית ארוכת שנים וחשף חילוקי דעות מהותיים בקרב השופטים באשר לנטל ההוכחה המוטל על אזרחים שתבעו פיצוי מהמדינה.
הסאגה החלה בשנת 1976, אז הוציא שר האוצר הודעה על הפקעה רחבת היקף של כ-4,722 דונם, ובכללם חלקה 44 בגוש 17405 שהייתה בבעלות המערערים. עילת התביעה המרכזית של המשפחות נגעה לסעיף 13 לפקודת הקרקעות, המזכה את בעל הקרקע בפיצוי בגין אובדן היכולת להפיק פירות מהנכס (דמי חכירה) החל מהמועד שבו הרשות תופסת חזקה על הקרקע ועד לתשלום פיצויי ההפקעה.
לב המחלוקת היה בשאלה העובדתית: מתי בדיוק תפסה המדינה את החזקה בקרקע? המערערים טענו כי מסרו את החזקה למדינה זמן קצר לאחר פרסום הודעת ההפקעה ב-1976, או לכל המאוחר בתחילת שנות ה-2000. משפחת ספורי אף טענה כי מיד עם קבלת ההודעה, הם נטשו את הקרקע כפי שנדרשו. מנגד, המדינה טענה כי תפסה חזקה בפועל רק בשנת 2011, עם פינוי עצי זית שהיו נטועים בשטח.
בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את עמדת המדינה וקבע כי נטל ההוכחה להוכיח את מועד תפיסת החזקה מוטל על התובעים, והם לא עמדו בו. על החלטה זו הוגש הערעור לעליון.
בפסק דין מנומק, קבע שופט העליון דוד מינץ, בהסכמת השופטת גילה כנפי-שטייניץ, כי דין הערעור להידחות. השופט מינץ קבע כי תביעת פיצויי הפקעה היא תביעה אזרחית רגילה, ועל כן חל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". לדבריו, על בעלי הקרקע מוטל הנטל להוכיח את כל רכיבי תביעתם, לרבות מועד תפיסת החזקה על ידי המדינה. הוא דחה את טענת המערערים כי הנוסח בערבית של הודעת ההפקעה מ-1976, שציין כוונה לתפוס חזקה "באופן מיידי", מלמד על תפיסה בפועל. לדבריו, הודעה כזו מבטאת רק כוונה וזכות, אך לא את המעשה עצמו, שעשוי להתרחש זמן רב לאחר מכן. עוד קבע השופט מינץ כי אין להתערב בקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי, אשר לא מצא להסתמך על עדויות בני המשפחה.
השופט חאלד כבוב, בדעת מיעוט, סבר כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, ביחס למשפחת ספורי. לגישתו, הלכה קודמת של בית המשפט העליון (הלכת "אבו ליל") לוקה ב"אי-דיוק מסוים" שנבע מתרגום שגוי של הפקודה המנדטורית מאנגלית לעברית בשנת 1946. השופט כבוב הציע פרשנות חדשה, המבחינה בין שני מצבים: כאשר בעל קרקע מסכים להפקעה ומפנה את הנכס כנדרש, נטל ההוכחה עובר למדינה להראות שהוא המשיך להשתמש בקרקע. לעומת זאת, כאשר בעל הקרקע מתנגד להפקעה, הנטל נותר עליו להוכיח מתי המדינה תפסה חזקה בפועל. בהתאם לכך, סבר השופט כבוב, מאחר שמשפחת ספורי טענה כי פינתה את הקרקע מיד בשנות ה-70 והמדינה לא סתרה זאת, היה עליהם לקבל פיצוי החל ממועד זה. לגבי משפחת אבו ליל, נקבע כי הם התנגדו לפינוי, ולכן צדק בית המשפט כשקבע שלא עמדו בנטל ההוכחה.
השופטת גילה כנפי-שטייניץ, שהצטרפה לעמדת הרוב של השופט מינץ, הוסיפה נימוק פרגמטי. לדבריה, סעיף 13 לפקודת הקרקעות, העומד בבסיס התביעה, בוטל בשנת 2010 ביחס להפקעות חדשות. היא כינתה את מסלול הפיצוי "מת מהלך" , וקבעה כי מכיוון שהרשימה של התביעות הישנות היא סגורה ורובן כבר הוכרעו, אין הצדקה לדון מחדש בהלכה שהשתרשה, שכן לשינוי לא תהיה נפקות ממשית לעתיד.
לאור הכרעת הרוב, הערעור נדחה והמערערים חויבו בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.
ע"א 3532/21
