העליון בפסיקה דרמטית: הערת אזהרה שנרשמה בניגוד לצו שיפוטי הוכשרה בדיעבד וגברה על שעבוד של המדינה
בדעת רוב, הפך בית המשפט העליון את החלטת המחוזי וקבע כי זכויותיה של אישה בדירת המגורים מכוח הסכם גירושין, גוברות על חובות המס של בעלה לשעבר. השופטת רות רונן: "עם ביטול הסעדים הזמניים, אין עוד כל מניעה לראות בהערת האזהרה כתקפה". השופט נעם סולברג, בדעת מיעוט, התנגד בחריפות: "אין ליתן לחוטאת לצאת נשכרת"
בית המשפט העליון הכריע בסכסוך זכויות מורכב בדירת מגורים, וקבע בדעת רוב כי הערת אזהרה שנרשמה על ידי אישה לטובתה בזמן שהיה קיים צו מניעה שאסר זאת – "הוכשרה" בדיעבד לאחר שהצו בוטל, וזכויותיה גוברות על שעבודים שהטילה המדינה על הנכס בגין חובות של בעלה לשעבר. בפסק הדין, שניתן ב-30 בינואר 2025, קיבלו השופטות רות רונן ודפנה ברק-ארז את ערעורה של תרצה אביתר, נגד דעת המיעוט של השופט נעם סולברג.
הפרשה החלה כאשר תרצה אביתר ובעלה, יצחק אביתר, חתמו על הסכם גירושין בשנת 2016, שקיבל תוקף של פסק דין וקבע כי מלוא הזכויות בדירת המגורים המשפחתית בקריית אתא, שהייתה רשומה על שם הבעל, יועברו אליה. זמן קצר לאחר מכן, במסגרת תביעה של צד שלישי נגד הבעל, הוצא צו מניעה זמני שאסר על העברת זכויות בדירה. יומיים בלבד לאחר מתן הצו, ובעודו בתוקף, רשמה אביתר הערת אזהרה לטובתה על הנכס.
בהמשך, תביעתו של אותו צד שלישי נדחתה והצו בוטל. אולם, בינתיים צבר הבעל חובות כבדים למרכז לגביית קנסות ולמס הכנסה, ובשנת 2020 רשמה המדינה שעבודים על הדירה מכוח פקודת המסים (גביה).
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של אביתר לקבוע כי זכויותיה גוברות, וקבע כי הערת האזהרה שלה בטלה מכיוון שנרשמה בחוסר תום לב ובניגוד לצו שיפוטי.
בערעור לעליון, התקבלה כאמור עמדתה של אביתר בדעת רוב. השופטת רות רונן קבעה כי למרות שהערת האזהרה נרשמה תוך הפרת הצו, הפגם "נרפא" עם ביטולו של הצו. מאחר שהשעבודים של המדינה נרשמו למעלה משנה לאחר שהצו כבר לא היה בתוקף, אין מניעה לראות בהערת האזהרה כתקפה וקודמת בזמן. היא הוסיפה כי הצו נועד להגן על אותו צד שלישי, ולא על המדינה, שלא הייתה צד להליך המקורי. עוד נקבע כי הערת אזהרה נחשבת "שעבוד קודם" לפי פקודת המסים, ולכן היא גוברת על שעבוד המס המאוחר. השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה והוסיפה כי רישום הערת אזהרה אינו מהווה "העברת זכויות" האסורה בצו, וכי ניתן להחיל כאן את דוקטרינת ה"בטלות היחסית".
השופט נעם סולברג, בדעת מיעוט, התנגד בחריפות לתוצאה. "אין ליתן לחוטאת לצאת נשכרת", כתב, וקבע כי יש לראות ברישום ההערה בניגוד לצו כמעשה חסר תום לב ששולל את תוקפה המשפטי. "צווים שיפוטיים אינם דברים של מה בכך, שיכולים אנו לאפשר למי שמזלו שיחק לו, להימלט מתחולתם", הדגיש. לשיטתו, השעבוד הקנייני של המדינה גובר על זכותה החוזית של המערערת.
ע"א 4460/22
