העליון דחה תביעת ענק נגד עיזבון יולי עופר: "העסקה הסיבובית" התיישנה
ממלא מקום הנשיא, השופט יצחק עמית, קבע כי הנאמן לאגרות החוב של חברת אינוונטק יכול היה לדעת על העובדות שהיוו את בסיס התביעה כבר לפני שנים, ודחה על הסף את התביעה בסך 110 מיליון שקל שהוגשה באיחור של כעשור.
בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן ב-14 באוקטובר 2024, שם סוף לתביעה בסך 110 מיליון שקלים שהוגשה נגד שורה של בכירים במשק, ובהם עיזבון המנוח יולי עופר ז"ל, חברת לפידות שבשליטת יעקב לוקסנבורג, ונושאי משרה נוספים. ממלא מקום הנשיא, השופט יצחק עמית, בהסכמת השופטים יעל וילנר ועופר גרוסקופף, קיבל את טענת הנתבעים להתיישנות וקבע כי התביעה הוגשה באיחור ניכר, שנים לאחר שהמידע הרלוונטי היה פומבי וגלוי.
הפרשה, שהגיעה כעת לסיומה, עוסקת בעסקה מורכבת משנת 2009 שכונתה בכתב התביעה "עסקה סיבובית". על פי התביעה, שהוגשה בשנת 2019 על ידי עו"ד עדי פיגל, בתפקידו כנאמן להסדר הנושים של חברת אינוונטק, העסקה רוקנה את קופת המזומנים של החברה והעבירה אותה לבעלת השליטה דאז, לפידות. בתמורה, קיבלה אינוונטק נכסי נדל"ן "רעילים וחסרי כל ערך" במזרח אירופה, שהיו בבעלות חברת CEE, אשר הייתה בשליטת יולי עופר ושותפיו. מהלך זה, לטענת הנאמן, הוביל בסופו של דבר לקריסתה של אינוונטק בשנת 2014, לאחר שלא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה למחזיקי אגרות החוב שגייסה מהציבור ב-2010.
הנאמן טען כי עילת התביעה נולדה רק לאחר מינויו בשנת 2014, אז החל ב"חציבת" מסכת ראיות מורכבת וגילה לטענתו את המהלכים הפסולים. לשיטתו, לא ניתן היה להסיק מהדיווחים הפומביים על אי-כשרות העסקה.
אולם, השופט עמית דחה טענה זו מכל וכל. הוא קבע כי מירוץ ההתיישנות, שאורכו שבע שנים, אינו מתאפס עם מינוי בעל תפקיד כמו מפרק או נאמן. השאלה המרכזית, על פי פסיקה ותיקה המכונה "הלכת מרכז הארגזים", היא מתי "גורם רלוונטי שידו לא הייתה במעל" ידע, או יכול היה לדעת, על העובדות המהוות את עילת התביעה.
במקרה זה, קבע בית המשפט, אותו "גורם רלוונטי" היה הנאמן לאגרות החוב של אינוונטק, שמונה כבר בשנת 2010. השופט עמית ניתח את תפקידו וסמכויותיו של נאמן האג"ח וקבע כי מתוקף תפקידו, הוא היה מחויב ואף רשאי לעקוב אחר התנהלות החברה, לדרוש כל מידע רלוונטי ולפעול להגנת זכויות המשקיעים.
פסק הדין מדגיש כי התביעה עצמה התבססה על שורה ארוכה של מסמכים פומביים, לרבות דיווחים לבורסה, הערכות שווי ודוחות כספיים, שהיו זמינים לכל המאוחר בשנת 2012. "קשה לקבל אפוא את הטענה", כתב השופט עמית, "כי חרף הצפיוּת הכה מובהקת של קריסת החברה… נאמן האג"ח, לאחר מינויו, לא ידע ולא יכול היה לדעת, ולו ברמה של קצה חוט, על העובדות שעל בסיסן יכול היה להניע הליך משפטי".
לאור זאת, המסקנה הייתה כי מירוץ ההתיישנות החל לכל המאוחר בשנת 2012, ולכן התביעה שהוגשה בנובמבר 2019 התיישנה.
בסופו של דבר, הערעור המרכזי נדחה, והערעור המשני שהגיש מנהל עיזבונו של עופר נמחק כמייתר. על הנאמן להסדר והנושים הושתו הוצאות משפט בסך 120,000 שקלים.
ע"א 2254/23, ע"א 352/23
