העליון הכריע בסוגיית פיצויי הפקעה משנות ה-50: השווי ייקבע לפי הייעוד החקלאי, לא הפוטנציאל למגורים
בדעת רוב, קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה וקבע כי יש לחשב פיצויים ליורשי בעלי קרקעות שהופקעו לצורך שיכון עולים לפי שוויין החקלאי בעת ההפקעה, וזאת למרות שהמדינה עצמה בנתה עליהן בתי מגורים עוד קודם לכן.
לאחר עשורים רבים, בית המשפט העליון שם סוף למחלוקת משפטית סביב גובה הפיצויים המגיעים ליורשיהם של בעלי קרקעות שהופקעו בתחילת שנות ה-50 לצורך הקמת שיכוני עולים. בפסק דין שניתן ב-14 ביולי 2025, קבע הרכב השופטים, בדעת רוב של השופטת יעל וילנר והשופט אלכס שטיין, כי יש להעריך את שווי הקרקעות לפי ייעודן המקורי – חקלאות – ולא לפי הפוטנציאל למגורים שנוצר עליהן. השופט חאלד כבוב נותר בדעת מיעוט.
ההליכים נסובו סביב קרקעות שהיו בבעלות מורישיהם של המשיבים, משפחות ג'רוס ותלחמי, אשר הוקנו בשנת 1948 לאפוטרופוס לנכסי נפקדים והופקעו סופית על ידי המדינה בשנת 1952. עוד בטרם ההפקעה הרשמית, החלה המדינה להקים על הקרקעות מבני מגורים לשיכון עולים חדשים. השאלה המרכזית שעמדה בלב הערעורים הייתה כיצד יש לשום את הקרקע לצורך תשלום פיצויים: האם לפי ייעודה התכנוני המקורי לחקלאות, או שמא יש להתחשב בפוטנציאל הכלכלי שנוצר מהבנייה למגורים שהמדינה עצמה יזמה.
בית המשפט המחוזי בחיפה פסק לטובת היורשים, וקבע כי קיומם של מבני מגורים על הקרקע יצר ציפייה סבירה לשינוי ייעוד, ולכן קונה היפותטי היה מעריך את שוויין כקרקע למגורים ומשלם עבורן סכום גבוה יותר.
אולם, שופטי הרוב בעליון הפכו את ההחלטה. השופטת יעל וילנר, שכתבה את פסק הדין המרכזי, קבעה כי יש לנטרל את השפעת ההפקעה עצמה על שווי המקרקעין. היא הסבירה כי "קונה היפותטי שטורח ומצטייד במלוא הידע הנחוץ" היה מבין שהבנייה על החלקות נועדה לשיכון ציבורי, מטרה הקשורה באופן ישיר להפקעה, ושפוטנציאל זה אינו משביח את ערך הקרקע עבור בעלים פרטי. לכן, כדי להעמיד את היורשים במצב הכספי שהיו בו אלמלא ההפקעה, יש לחשב את הפיצוי לפי השווי החקלאי בלבד.
השופט אלכס שטיין הצטרף לעמדתה והדגיש כי שומת מקרקעין מתארת התנהגות אמיתית בשוק, וקונה סביר לא היה משלם יותר עבור פוטנציאל תיאורטי מבלי לקבל אישור ממוסדות המדינה על כוונתם לשנות את הייעוד לטובת בניה פרטית.
מנגד, השופט חאלד כבוב סבר בדעת מיעוט כי יש לדחות את ערעור המדינה. לגישתו, עצם בניית המבנים על ידי המדינה יצרה "סיכוי סביר" לשינוי ייעוד, וקונה פוטנציאלי היה מתמחר את הקרקע בהתאם. התעלמות מפוטנציאל זה, טען השופט כבוב, מציבה את הנפקע במצב גרוע יותר מזה שהיה בו לפני ההפקעה ואינה הוגנת.
בעקבות פסק הדין, הוחזרו התיקים לבית המשפט המחוזי לצורך חישוב מחדש של סכומי הפיצויים.
ע"א 935/24, ע"א 940/24
