העליון: המדינה רשאית לשנות את תחשיב פיצויי ההפקעה גם לאחר שהושגה הסכמה חלקית
נדחה ערעור יורשים שביקשו לכבול את המדינה לתחשיב פיצויים ראשוני. השופט גרוסקופף: "פסק הדין המוסכם אינו מגבש הסכמות מחייבות ביחס לאופן בו יש לבצע את התחשיב". היורשים חויבו בהוצאות בסך 15,000 ש"ח.
בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה וקבע כי היא אינה כבולה לתחשיב פיצויים ראשוני שהציגה, גם אם על בסיסו שולם סכום מוסכם שקיבל תוקף של פסק דין חלקי. בפסק דין שניתן ב-10 באפריל 2025, דחה הרכב בראשות הנשיא יצחק עמית את טענותיהם של כ-49 יורשים (עזבון המנוחה מרים חלאילה ואחרים), ואימץ את התחשיב המעודכן שהגישה המדינה, המבוסס על הלכות מאוחרות יותר שקבע העליון בסוגיה.
ההליך הוא אחד ממאות תביעות פיצויים שהוגשו נגד המדינה בגין הפקעת קרקעות שבוצעו לפני עשרות שנים, בעיקר באזור הגליל. סכסוך זה, הנוגע לקרקעות שהופקעו ב-1976 סמוך למג'ד אל-כרום, החל בבית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 2015. בראשית ההליך, הגיעו הצדדים להסכמה על תשלום חלק מהפיצוי בסך של כ-1.29 מיליון שקלים, סכום שאינו שנוי במחלוקת, אשר התבסס על חוות דעת שמאית מטעם המדינה (חוו"ד רוגובין הראשונה). הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין חלקי.
עם זאת, ההליך המשפטי המשיך להתנהל סביב יתרת הפיצוי השנויה במחלוקת. בינתיים, בית המשפט העליון הכריע בהליך דיוני מאוחד (שכונה "הלכת טבר") בשאלות עקרוניות הנוגעות לאופן חישוב "דמי חכירה אבודים" בהפקעות ישנות. בעקבות הלכה זו, הגישה המדינה תחשיב מעודכן, הנמוך משמעותית מזה שהתבסס על חוות הדעת המקורית. היורשים טענו כי המדינה מנועה מלחזור בה מהתחשיב המקורי, שעמד בבסיס פסק הדין החלקי, וכי חל בעניין "מעשה בית דין".
השופט עופר גרוסקופף, שכתב את פסק הדין בהסכמת הנשיא יצחק עמית והשופטת דפנה ברק-ארז, דחה את טענות היורשים. הוא קבע כי פסק הדין החלקי מ-2015 התייחס אך ורק לסכום המוסכם, ולא קבע כל ממצא מחייב לגבי שיטת החישוב או שיעור דמי החכירה. "לא ניתן לראות בהסכמת המדינה משום הודאת בעל דין בנתון קונקרטי כלשהו, למעט, כמובן, הסכום שאינו שנוי במחלוקת גופו", כתב השופט גרוסקופף.
עוד צוין בפסק הדין כי התנהלות הצדדים בהמשך ההליך, לרבות הגשת חוות דעת חדשות ומינוי מומחה מטעם בית המשפט, מוכיחה כי איש מהם לא ראה עצמו כבול לתחשיב המקורי. בית המשפט דחה גם את הטענה ל"השתק פלוגתא", והסביר כי שאלת שיעור הפיצוי מעולם לא נדונה והוכרעה לגופה בפסק הדין החלקי. לבסוף, הזכיר השופט גרוסקופף כי העליון כבר קבע בהליך המאוחד כי המדינה, כרשות מנהלית, רשאית לשנות את מדיניותה, בפרט כאשר התברר כי המדיניות הקודמת הייתה שגויה והביאה לתשלום יתר מכספי הציבור.
לאור האמור, קיבל בית המשפט את התחשיב המעודכן של המדינה.
ע"א 4242/20
