העליון הפך פסק דין: הפטריארכיה היוונית לא תפצה את הימנותא ב-13 מיליון דולר
בדעת רוב, קבעו השופטים עופר גרוסקופף ויעל וילנר כי מסמך הבנות ("פרטיכל") שגובש בין הצדדים אינו מהווה חוזה מחייב, וכי פרישת הפטריארכיה מהמשא ומתן לא נעשתה בחוסר תום לב. הנשיא יצחק עמית, בדעת מיעוט, סבר כי נכרת הסכם תקף שהופר.
בית המשפט העליון קיבל את ערעור הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית וביטל חיוב בסך 13 מיליון דולר שהושת עליה לטובת חברת הימנותא, חברה-בת של קק"ל. בפסק דין שניתן ב-14 ביולי 2025, נקבע בדעת רוב כי המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, קורבנות של עסקת הונאה רחבת היקף, לא הבשיל לכדי הסכם מחייב, ולכן הפטריארכיה הייתה רשאית לפרוש ממנו.
הסכסוך החל בעקבות "פרשת הקרקעות" משנת 2000, במסגרתה רכשה הימנותא מנוכלים, תמורת 20 מיליון דולר, זכויות חכירה במאות דונמים של קרקעות הפטריארכיה בשכונות רחביה וטלביה בירושלים, על סמך מסמכים מזויפים. בעקבות ההונאה, ולאחר שהפטריארכיה פנתה לבית המשפט, ניהלו שני הצדדים, שניהם קורבנות למעשה התרמית, משא ומתן ארוך בניסיון להגיע לפשרה.
לב ליבו של ההליך נסוב סביב מעמד של מסמך שכונה "הפרטיכל", אשר גובש במהלך פגישה חגיגית במשרדו של עו"ד יעקב וינרוט ז"ל ב-12 במרץ 2007, בנוכחות הפטריארך ושני שופטים בדימוס ששימשו כעדים. הפרטיכל הציג שתי חלופות לפשרה: תשלום של 13 מיליון דולר מהפטריארכיה להימנותא, או הארכת חכירת הקרקעות. המסמך עצמו לא נחתם על ידי נציגי הצדדים, והמשא ומתן ביניהם נמשך עוד כשנה לאחר מכן, עד שלבסוף נכשל.
בית המשפט המחוזי קבע כי אכן לא נכרת הסכם מחייב, אך מצא כי הפטריארכיה נהגה בחוסר תום לב קיצוני כשפרשה מהמשא ומתן בשלב כה מתקדם. לאור זאת, פסק המחוזי להימנותא "פיצויי קיום" בסך 13 מיליון דולר – הסכום שהייתה מקבלת אילו ההסכם היה נחתם.
כעת, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה. השופט עופר גרוסקופף, שאליו הצטרפה השופטת יעל וילנר, קבע כי הצדדים מעולם לא גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב באמצעות הפרטיכל. בפסק הדין צוין כי המסמך עצמו קבע במפורש כי ההתחייבויות לא יהיו תקפות ללא "חתימה מלאה" על הסכם פשרה סופי. יתרה מכך, נקבע כי ההסכם כלל התחייבות לעסקה במקרקעין, ולכן חלה עליו דרישת הכתב המהותית, אשר לא התקיימה במקרה זה. השופט גרוסקופף הוסיף כי פרישתה של הפטריארכיה מהמשא ומתן נבעה מטעמים ענייניים – כישלון בגיוס מימון מהצד השלישי שהיה אמור לממן את הפשרה – ולכן אינה מהווה חוסר תום לב המצדיק פיצוי כלשהו, ובוודאי שלא פיצויי קיום.
הנשיא יצחק עמית, בדעת מיעוט, סבר אחרת. לגישתו, הפרטיכל היווה "חוזה לכריתת חוזה", והנסיבות החגיגיות של גיבושו, לרבות נוכחות העדים, "זועקות" גמירת דעת וכוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. לדבריו, כל התנאים שנקבעו בפרטיכל התקיימו, לרבות קבלת אישור הסינוד הקדוש, והסירוב של הפטריארכיה לחתום על ההסכם הסופי היווה הפרה של התחייבותה המקורית. לפיכך, סבר הנשיא עמית כי יש להותיר על כנו את החיוב הכספי.
ע"א 1463/22, ע"א 1467/22
