בית המשפט העליון הפך פסיקה: יזם שחזר בו מהצעה במכרז לא יפצה את עיריית בת ים ב-4.5 מיליון שקלים
דעת הרוב קבעה כי חילוט הערבות הבנקאית על ידי העירייה מהווה פיצוי מוסכם ומונע תביעת פיצויים נוספת. השופט חאלד כבוב: "היעדר רצינות לחוד, וחוסר תום לב רבתי לחוד". השופטת רות רונן בדעת מיעוט: "התנהלות תכסיסנית שנועדה לשנות את כללי המשחק"
בית המשפט העליון קיבל בדעת רוב את ערעורו של היזם משה אהרוני וחברת "אל מול הים" שבבעלותו, וביטל פסק דין של בית המשפט המחוזי שחייב אותם לשלם לעיריית בת ים פיצויים בסך 4.5 מיליון שקלים. בפסק הדין, שניתן ב-22 בספטמבר 2024, נקבע כי אף שהחברה חזרה בה מזכייתה במכרז לרכישת קרקע, העירייה אינה זכאית לפיצויי קיום, וזאת משום שבחרה לחלט את הערבות הבנקאית שהופקדה, ובכך מיצתה את הסעדים שעמדו לרשותה.
הפרשה החלה בשנת 2010, כאשר עיריית בת ים פרסמה מכרז למכירת זכויות במקרקעין. היזם משה אהרוני הגיש שתי הצעות באמצעות שתי חברות הקשורות אליו: הצעה על סך כ-71 מיליון שקלים בשם חברת "אל מול הים" (בבעלותו המלאה), והצעה על סך כ-66 מיליון שקלים בשם חברת "נווה מול הים" (בה החזיק ב-50% מהמניות). הצעתה של "אל מול הים" הייתה הגבוהה ביותר והיא הוכרזה כזוכה.
לאחר הזכייה, נדרשה החברה לחתום על הסכם המכר ולהעביר 80% מהתמורה עד לתאריך יעד שנקבע. עם זאת, החברה לא עמדה בתנאים אלו, בטענה שלא הצליחה להשיג מימון בנקאי לעסקה. בעקבות זאת, עיריית בת ים ביטלה את זכייתה, חילטה את הערבות הבנקאית שהפקידה בסך 500,000 שקלים, והכריזה על "נווה מול הים", מגישת ההצעה השנייה בגובהה, כזוכה החדשה.
כחמש שנים לאחר מכן, בשנת 2015, הגישה העירייה תביעה נגד אהרוני וחברת "אל מול הים". לטענתה, השניים פעלו בחוסר תום לב ובאופן "תכסיסני" במטרה להבטיח את זכייתם בקרקע במחיר נמוך יותר, תוך גרימת נזק לקופה הציבורית. העירייה תבעה "פיצויי קיום" – פיצוי בגובה ההפרש בין שתי ההצעות, בניכוי סכום הערבות שחולטה.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' גייפמן) קיבל את עמדת העירייה במלואה. הוא קבע כי אהרוני פעל ב"חוסר תום לב רבתי" ובלא כוונה אמיתית להתקשר בהסכם במחיר הגבוה, ופסק לעירייה פיצויים בסך 4.5 מיליון שקלים.
בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, טענו המערערים כי פסק הדין של המחוזי מתעלם מתנאי המכרז עצמם, שקבעו כי הסעד במקרה של אי-חתימה על החוזה הוא חילוט הערבות. עוד טענו כי לא הוכח חוסר תום לב, אלא לכל היותר נטילת סיכון כלכלי. מנגד, עיריית בת ים טענה כי התנהלות המערערים הייתה פסולה וגרמה לה נזק, וכי אין בחילוט הערבות כדי למנוע ממנה לתבוע סעדים נוספים.
בדעת רוב, קיבלו השופטים חאלד כבוב ויעל וילנר את הערעור. השופט כבוב, שכתב את פסק הדין המרכזי, קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת למסקנה שהמערערים פעלו מתוך כוונת מרמה. הוא ציין כי "יתכן שהצעת המערערים לא גובתה ברצינות המתחייבת במכרז מסוג זה… ברם, מצב דברים מעין זה אינו עולה כדי חוסר תום לב רבתי או תכסיסנות".
יתרה מכך, השופט כבוב קבע כי משבחרה העירייה לחלט את הערבות הבנקאית, היא למעשה בחרה בסעד של "פיצויים מוסכמים", בהתאם לחוק החוזים (תרופות). לפיכך, היא אינה יכולה לתבוע במקביל גם פיצויי קיום בגין נזקיה הממשיים. "משעה שהחליטה המשיבה לממש את הערבות הבנקאית", כתב, "שוב אין ביכולתה לתבוע פיצויי קיום".
לעומתם, השופטת רות רונן סברה בדעת מיעוט כי יש לדחות את הערעור. לשיטתה, הוכח כי המערערים פעלו באופן תכסיסני כדי לרכוש את הקרקע במחיר נמוך יותר, לאחר שנודע להם כי שתי הצעותיהם הן הגבוהות ביותר. היא הדגישה כי התנהלות כזו פוגעת בשוויון ובתכלית המכרז, וכי בנסיבות חריגות אלה, מוצדק לפסוק פיצויי קיום כדי להרתיע מפני פעולות דומות בעתיד.
ע"א 4832/23
