בית המשפט העליון הפך פסיקת המחוזי: העברת דירה במתנה למקורבת בחיי המנוחה תקוים למרות החוזים הפיקטיביים
בפסיקה דרמטית ותקדימית, קיבל בית המשפט העליון בדעת רוב את ערעורה של נעם כץ וקבע כי הדירה שהועברה אליה על ידי שרה מנחם המנוחה תישאר בבעלותה. זאת, על אף שהעסקה בוצעה באמצעות חוזה מכר וחוזה שכירות פיקטיביים. פסק הדין מדגיש את החשיבות של כיבוד רצון המת, גם כאשר הדרכים המשפטיות שנבחרו היו שגויות, ומפרש בצמצום את האיסור על "מתנה מחמת מיתה".
בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן ביום 18 באוקטובר 2023, הפך את החלטתו של בית המשפט המחוזי וקבע כי יש לקיים את רצונה של אישה ערירית להעניק את דירתה במתנה לאישה צעירה שמשפחתה סעדה אותה, חרף העובדה שהעסקה נערכה למראית עין כעסקת מכר. פסק הדין, שניתן בדעת רוב על ידי השופטים עופר גרוסקופף ויחיאל כשר, כנגד דעתה החולקת של השופטת גילה כנפי-שטייניץ, מציב את כיבוד רצון המנוח כערך עליון, גם אל מול המבנה המשפטי הפורמלי של העסקה.
במרכז הפרשה עמדה הגב' שרה מנחם ז"ל, אישה ערירית אשר במהלך שנותיה פיתחה קשר עמוק וחם עם משפחתה של המערערת, נעם כץ. קשר זה, שהחל במקום עבודתה המשותף עם סבה של כץ, התהדק עם השנים, ומשפחת כץ הפכה למשפחתה המאמצת, סייעה לה בכל צרכיה וליוותה אותה לטיפולים רפואיים. מנגד, הקשר בין המנוחה לבין אחייניתה, שלי בן עטיה (המשיבה), היה רעוע ונתון במתח מתמיד. המנוחה סירבה להכניס את אחייניתה לביתה, והקשר ביניהן היה מינימלי.
רצונה החד-משמעי של המנוחה היה להבטיח כי לאחר מותה, רכושה לא יגיע לידי אחייניתה. על רקע זה, פעלה המנוחה עוד בחייה להעביר את נכסיה, כולל חסכונות ודירת מגוריה, למשפחת כץ. בשנת 2012, כשבע שנים לפני פטירתה, נחתם בין המנוחה לבין נעם כץ "הסכם מכר", לפיו הדירה תועבר לבעלותה של כץ תמורת מיליון שקלים. במקביל, נחתם "הסכם שכירות" שאיפשר למנוחה להמשיך ולהתגורר בדירה תמורת דמי שכירות חודשיים של 2,000 שקלים.
למעשה, שני הצדדים לא התכוונו מעולם לקיים את ההסכמים כלשונם. כץ לא שילמה את התמורה עבור הדירה, והמנוחה מעולם לא שילמה דמי שכירות. בהתאם להסכם, הבעלות בדירה נרשמה על שם כץ במרשם המקרקעין כבר בשנת 2013. לאחר פטירת המנוחה בשנת 2019, הגישה אחייניתה, יורשתה החוקית, תביעה לבית המשפט המחוזי לביטול ההסכם ולהשבת הדירה לעיזבון.
בית המשפט המחוזי, בפסק דין שניתן על ידי השופט נפתלי שילה, קיבל את התביעה. הוא קבע כי הסכם המכר והסכם השכירות הם אכן חוזים למראית עין, ועל כן הם בטלים. בית המשפט קבע כי הכוונה האמיתית של הצדדים הייתה עסקת מתנה, במסגרתה הדירה תועבר לכץ ללא תמורה. עם זאת, קבע המחוזי כי לא ניתן לאכוף את הסכם המתנה הנסתר, מכיוון שהוא נוגד את סעיף 8(ב) לחוק הירושה. סעיף זה קובע כי "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה". המחוזי הסיק כי כוונת המנוחה הייתה שהמתנה תושלם רק לאחר מותה, וזאת מהאפשרות ששמרה לעצמה, באמצעות אי תשלום התמורה הפיקטיבית, לבטל את ההסכם כל עוד היא בחיים. לחלופין, נקבע כי אי תשלום התמורה מהווה הפרה יסודית המאפשרת ליורשת לבטל את ההסכם.
השופט עופר גרוסקופף, שכתב את דעת הרוב בערעור, הסכים עם קביעת המחוזי כי מדובר בחוזים למראית עין שדינם בטלות. עם זאת, הוא חלק על המסקנה המשפטית בנוגע לתוקפו של הסכם המתנה הנסתר.
השופט גרוסקופף קבע כי יש לבחון את כוונת הצדדים כפי שהיא משתקפת מהסכם המתנה הנסתר ונסיבות כריתתו, ולא מהחוזים הפיקטיביים. הראיה המרכזית הייתה עדותו של עורך הדין שערך את ההסכמים, עו"ד דניאל ברדוגו. מעדותו עלה בבירור כי רצונה של המנוחה היה להעביר את הדירה לכץ לאלתר וללא תמורה. יתרה מכך, המנוחה עצמה ראתה את סעיף התמורה, שנועד להעניק לה לכאורה אפשרות חזרה, כמיותר, והצהירה בפני עורך הדין: "בחיים לא יקרה דבר כזה עם משפחת כץ".
אינדיקציה משמעותית נוספת, לדעת השופט גרוסקופף, היא העובדה שהבעלות בדירה הועברה ונרשמה על שם כץ במרשם המקרקעין עוד בחיי המנוחה, למעלה משש שנים לפני פטירתה. "כאשר מועברת בעלות בנכס מקרקעין בחייו של הנותן, יוצר הדבר חזקה כבדת משקל, לפיה כוונת הנותן היא להקנות את המתנה לאלתר, ולא במועד מאוחר יותר". העובדה שהמנוחה המשיכה להתגורר בדירה אינה שוללת את אופייה של המתנה כמתנה לאלתר, אלא מהווה תנאי שנועד להבטיח את רווחתה עד יום מותה.
השופט גרוסקופף הדגיש כי הפסיקה קוראת לפרש את סעיף 8(ב) לחוק הירושה בצמצום, מתוך כיבוד עיקרון חופש החוזים והרצון להגשים את כוונתו האמיתית של המנוח. במקרה זה, הראיות הראו בבירור שהמנוחה רצתה להעניק את דירתה לכץ, ולא לאחייניתה, ולכן יש לפרש את העסקה באופן המקיים את רצונה.
השופט יחיאל כשר הסכים עם פסק דינו של השופט גרוסקופף והוסיף כי המחלוקת המרכזית היא עובדתית: האם במסגרת ההסכם האמיתי, שמרה המנוחה על הזכות לחזור בה מהמתנה. הוא קבע, על סמך ניתוח עדותו של עורך הדין, כי זכות הביטול הנטענת הייתה קשורה באופן הדוק להסכם המכר הפיקטיבי, ולא הייתה חלק מההסכמה האמיתית בין הצדדים.
בדעת מיעוט, סברה השופטת גילה כנפי-שטייניץ כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. לגישתה, הראיות, ובעיקר עדותו של עורך הדין והעובדה שהמנוחה המשיכה לנהוג בנכס מנהג בעלים, תומכות במסקנה כי הכוונה הייתה להענקה שתתממש רק לאחר המוות. היא ציינה כי שימור זכות החרטה של המנוחה "אינו מתיישב עם מתן מתנה מוגמרת לאלתר".
בסופו של דבר, הערעור התקבל ברוב דעות. בית המשפט העליון הורה על ביטול פסק דינו של המחוזי ועל החזרת רישום הבעלות בדירה על שמה של נעם כץ.
ע"א 4009/22
