בית המשפט העליון קבע: אין מקום לכפות רכישת מניות בחברה שקרסה, גם אם הוכח קיפוח מיעוט
בפסק דין מעניין, דחה בית המשפט העליון ערעור של בעל מניות מיעוט שטען לקיפוחו ודילול אחזקותיו בחברת קולינריה כושלת. השופטים קבעו כי מאחר שהחברה הפסיקה את פעילותה ומניותיה חסרות ערך, הסעד של רכישה כפויה אינו רלוונטי, גם לו הייתה מוכחת טענת הקיפוח. "אין נפקא מינה", קבע השופט כבוב, "אם אדם זכאי להחזיק ב-6.15% או ב-25% מהון מניות של חברה שערכה אפס".
בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישו איש העסקים רוני ליש וחברת "תוליק רקיע יזמות בע"מ" כנגד שותפיו לשעבר בחברת הקולינריה "לייוו אוייל בע"מ", ובראשם איש העסקים פייר יוסף בסנאינו וחברת "אולירד בע"מ". פסק הדין, שניתן ב-22 באוקטובר 2023, בבית המשפט העליון על ידי הרכב השופטים יוסף אלרון, אלכס שטיין ובראשות השופט חאלד כבוב שכתב את פסק הדין, שם סוף לסאגה משפטית ארוכת שנים וקובע הלכה חשובה בדיני חברות, הנוגעת לגבולות הסעד הניתן לבעלי מניות מיעוט במקרה של "קיפוח", במיוחד כאשר החברה המדוברת כבר אינה פעילה.
תחילתה של הפרשה בשנת 2012, אז חברו רוני ליש וצבי קרובי לאיש העסקים פייר בסנאינו להקמת חברה שתעסוק בשיווק מוצרי קולינריה תחת המותג "LiveO". על פי הסכם המייסדים, ליש וקרובי החזיקו יחדיו ב-50% ממניות החברה, בעוד בסנאינו החזיק ב-50% הנותרים. בהמשך, החברה אף קיבלה את הזיכיון לשיווק מוצרי מותג היוקרה הצרפתי "Fauchon", שבסנאינו היה אחד מבעלי מניות המיעוט בו. אולם, החלום העסקי התנפץ במהרה. החברה צברה הפסדים כבדים, מה שהוביל לצורך דחוף בגיוס הון נוסף להמשך פעילותה.
כאן החל הסכסוך שהגיע לפתחו של בית המשפט. על פי הסכם המייסדים, נקבע מנגנון מדורג לגיוס הון, כאשר אחת האפשרויות הייתה הלוואות בעלים. דירקטוריון החברה החליט, במספר פעימות במהלך 2016 ו-2017, על גיוס הון בדרך זו. רוני ליש התנגד נחרצות למהלך, בטענה שלא מוצו אפשרויות מימון אחרות, כגון קבלת אשראי בנקאי.
כאשר ליש סירב להעמיד את חלקו בהלוואות הבעלים, הופעל סעיף "דילול" בהסכם המייסדים. סעיף זה קבע כי בעל מניות שיסרב להשקיע את חלקו, ידוללו אחזקותיו בהתאם לשווי החברה ולהיקף ההשקעה שבוצעה על ידי השותפים האחרים. בסנאינו, שהזרים לחברה מיליוני שקלים בניסיון להצילה, הפך לבעל המניות הדומיננטי, ואחזקותיו של ליש (באמצעות חברת תוליק) צנחו מ-25% ל-6.15% בלבד. כתוצאה מכך, ליש הודח גם מתפקידו כדירקטור, מאחר שהסכם המייסדים דרש אחזקה מינימלית של 25% לצורך כהונה בדירקטוריון.
ליש פנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בטענה כי התנהלות שותפיו מהווה "קיפוח" של זכויותיו כבעל מניות מיעוט. הוא טען כי ההחלטות הניהוליות, ובראשן ההחלטה על גיוס הון דרך הלוואות בעלים, נועדו במכוון כדי לדלל את אחזקותיו ולהשתלט על החברה. עוד נטען, כי הערכת השווי של החברה, ששימשה בסיס לדילול, הייתה שגויה ומחשידה, והציגה שווי נמוך משמעותית משוויה האמיתי. ליש ביקש מבית המשפט להורות על "הסרת הקיפוח" באמצעות סעד של רכישה כפויה – כלומר, לחייב את בסנאינו ושותפיו לרכוש את מניותיו בחברה לפי השווי שהיה לה לפני הדילול הנטען.
המשיבים טענו מנגד כי פעלו בתום לב ובהתאם מלא להסכם המייסדים. לטענתם, דווקא תוכניתו העסקית הכושלת של ליש היא שהובילה את החברה להפסדים, ובסנאינו השקיע מכיסו כ-13 מיליון ש"ח בניסיון נואש להציל את המיזם, בעוד ליש השקיע 625,000 ש"ח בלבד. הם הדגישו כי ההחלטה על הלוואות הבעלים הייתה צעד הכרחי למניעת קריסה מיידית.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של ליש, וקבע כי ההחלטות העסקיות שהתקבלו היו סבירות בנסיבות העניין, וכי לא נפל פגם באופן גיוס ההון. באופן מכריע, ציין השופט אלטוביה כי מאחר שהחברה חדלה מפעילותה זה מכבר, הדרישה לרכוש את מניותיו מהווה "עמידה על זכות שלא בתום לב".
ליש לא ויתר וערער לבית המשפט העליון. השופט כבוב, בהסכמת חבריו להרכב, דחה את הערעור באופן נחרץ. הוא אימץ את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי וקבע כי פעולות הדירקטוריון, לרבות הדחתו של ליש, נעשו בהתאם להוראות הסכם המייסדים שעליו היה חתום.
אך גולת הכותרת של פסק הדין הייתה התייחסותו לסעד המבוקש. השופט כבוב קבע כי גם אם תיאורטית היה מוכח שליש קופח ודולל על בסיס הערכת שווי נמוכה מדי, לא הייתה קמה הצדקה להורות על רכישה כפויה של מניותיו. הסיבה לכך, לדבריו, היא פרקטית ומהותית: "בנסיבות הכלכליות שנוצרו, דהיינו כאשר המניות חסרות כל ערך כלכלי, אין נפקא מינה אם רוני היה זכאי להחזיק ב-6.15% מהון המניות המונפק של החברה או ב-25% מתוכו".
השופט הוסיף כי מתן סעד כזה יהיה בלתי צודק, במיוחד לאור ההשקעה הכספית האדירה של בסנאינו בניסיון להציל את החברה, לעומת השקעתו המצומצמת של ליש. עם זאת, בית המשפט השאיר פתח למקרים עתידיים, וציין כי אין בקביעתו כדי לשלול באופן גורף מתן סעד במקרה של קיפוח בחברה שחדלה לפעול, אך הבהיר כי בנסיבות המקרה הנוכחי, שבו עיקר הטענה היא על דילול יתר, אין הצדקה לכך. בסופו של דבר, הערעור נדחה, וליש חויב בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.
ע"א 1264/23
