בית המשפט העליון קבע: נאמני הקדש ציבורי אינם מחויבים במכרז, ויכולים לשקול שיקולים מעבר לתמורה הכלכלית הגבוהה ביותר
פסק דין תקדימי דחה ערעור של יזמים שביקשו לכפות על הקדש בירושלים לבחון את הצעתם הגבוהה יותר לעסקת קומבינציה. השופט י' כשר קבע כי חוק הנאמנות אינו מחייב קיום מכרז, ובמיוחד בעסקאות מורכבות, שיקולים כמו אמון וזהות היזם הם לגיטימיים, גם על חשבון מחיר גבוה יותר. עוד נקבע כי ניתן לסטות מהנחיות מנהליות של רשם ההקדשות כאשר הנסיבות מצדיקות זאת.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פסק ב-26 בנובמבר 2023, כי נאמנים של הקדש ציבורי אינם מחויבים על פי חוק לערוך הליך של מכרז או התמחרות בבואם לבצע עסקה בנכסי ההקדש. בפסק הדין, שניתן על ידי השופט יחיאל כשר ובהסכמת השופטים נעם סולברג ויעל וילנר, נדחה על הסף ערעור שהגישו חברת נדל"ן ויזם פרטי, אשר ביקשו להתערב בעסקת קומבינציה שאושרה להקדש "קרן הלנה שפורר ז"ל" בירושלים.
ההחלטה מהווה חיזוק משמעותי לעקרון שיקול הדעת הרחב המוקנה לנאמנים ומבהירה כי החובה לפעול לטובת ההקדש אינה מתמצית בהכרח בקבלת ההצעה הכספית הגבוהה ביותר, אלא יכולה לכלול מגוון רחב של שיקולים, לרבות זהות השותף לעסקה ומידת האמון בו.
הפרשה החלה כאשר נאמני ההקדש הציבורי ע"ש הלנה שפורר ז"ל הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאישור התקשרות בהסכם קומבינציה עם חברת "מצפה רוממה י.ק. בע"מ". העסקה נועדה להשביח נכס מקרקעין שבבעלות ההקדש בשכונת רוממה בירושלים – בניין ישן ורעוע בן שלוש קומות. נאמני ההקדש טענו כי בחנו מספר הצעות ובחרו בהצעתה של "מצפה רוממה" ככדאית והמתאימה ביותר עבור ההקדש, וכי אף קיבלו את הסכמתו של רשם ההקדשות לעסקה.
אלא שלזירה נכנסו המערערים, חברת "חיים ניימן השקעות מוצלחות (2013) בע"מ" ומר רפאל פישר, שהם בעלי החלקה השכנה לנכס ההקדש. לטענתם, במשך למעלה משנה הם פנו שוב ושוב לנאמני ההקדש בבקשה להגיש הצעה, אך נדחו. המערערים טענו כי ביכולתם להציע עסקה טובה משמעותית עבור ההקדש, המוערכת על ידם כגבוהה ב-31 מיליון ש"ח מהעסקה שאושרה, וזאת בזכות האפשרות לאחד את שתי החלקות ולקבל זכויות בנייה נרחבות בהרבה. משפניותיהם לנאמנים ולרשם ההקדשות לא צלחו, הם הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה להצטרף להליך אישור העסקה.
בית המשפט המחוזי, מפיה של השופטת חנה זנדברג, דחה את בקשת ההצטרפות. השופטת קבעה כי המערערים לא הצליחו להצביע על מקור משפטי המחייב את הנאמנים לערוך מכרז או להתקשר דווקא עם המציע את המחיר הגבוה ביותר. נקבע כי חובת הנאמנות הקבועה בחוק אינה מחייבת הליך מכרזי, וכי יש למעט בהתערבות בשיקול דעתם של נאמנים. בעקבות דחיית הבקשה, אישר בית המשפט המחוזי את עסקת הקומבינציה, והמערערים פנו לבית המשפט העליון.
בפסק דינו המקיף, דחה השופט כשר את הערעור מכל וכל, תוך שהוא קובע כי סיכוייו היו אפסיים מלכתחילה. הוא ניתח את הסוגיה בארבעה רבדים עיקריים:
ראשית, במישור הדיוני, הזכיר השופט כי ההחלטה אם לצרף צד להליך נתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תתערב בה רק במקרים חריגים, והמקרה הנוכחי אינו כזה. מעבר לכך, המערערים פירטו את מלוא טענותיהם בבקשת ההצטרפות, כך שכל עמדתם כבר הייתה פרושה בפני בית המשפט, וצירופם הפורמלי לא היה נדרש כדי להכריע בתובענה ביעילות.
שנית, ולגופו של עניין, אימץ בית המשפט העליון את קביעת המחוזי כי לא קיימת חובה חוקית על נאמן של הקדש ציבורי לקיים הליך מכרזי. השופט כשר ציטט את המלומד שלמה כרם, שכתב כי "אין חוק הנאמנות דורש שנאמן יתקשר עם אדם שלישי דווקא באמצעות מכרז". הוא הדגיש כי חובת הנאמן היא לפעול לטובת הנאמנות, אך "ההצעה הזולה ביותר אינה בהכרח ההצעה הטובה ביותר לנאמנות".
שלישית, השופט כשר דחה טענה חדשה שהעלו המערערים בערעור, לפיה "נוהל מכירת נכסי הקדש ציבורי" והנחיות מנהליות של משרד המשפטים מחייבים עריכת התמחרות. הוא קבע כי ראשית, מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בערעור ודי בכך לדחותה. שנית, גם לגופו של עניין, הנחיות מנהליות אינן חוק מחייב, והרשות המנהלית (במקרה זה, רשם ההקדשות) רשאית ואף חייבת לסטות מהן כאשר היצמדות "עיוורת" אליהן אינה סבירה או הגיונית. במקרה זה, נאמני ההקדש הסבירו כי בעסקת קומבינציה נוצרים יחסי שותפות ארוכי טווח, ולכן שיקולים של אמון בזהות היזם היו מכריעים, ולא רק התמורה הכספית. רשם ההקדשות עצמו הסכים עם עמדה זו ואישר את הסטייה מהנוהל, ובית המשפט קבע כי החלטתו לא הייתה פגומה.
רביעית, הודגש כי העסקה זכתה לפיקוח כפול ומשמעותי – הן של רשם ההקדשות והן של בית המשפט המחוזי, מה שמחליש את טענת המערערים כאילו שיקול הדעת נותר כולו בידי הנאמנים ללא בקרה.
בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערערים חויבו בהוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח. פסק הדין מבהיר את גבולות חובת הנאמנות בהקדשות ציבוריים ומעניק גיבוי משפטי לנאמנים הבוחרים בדרך פעולה המבוססת על שיקול דעת רחב, גם אם אינה מובילה לרווח הכספי המיידי הגבוה ביותר.
ע"א 6355/23
