בפסיקה דרמטית: העליון הפך החלטה וחייב את קבוצת לוזון בתשלום של 3.1 מיליון דולר לאדלטק
בדעת רוב, קבעו השופטים כי התחייבות לוזון לשלם חוב של חברת בת והתחייבותה של חברת הבת לשתף עמה פעולה הן שני חיובים עצמאיים ונפרדים. משכך, הפרת חובת שיתוף הפעולה אינה מבטלת אוטומטית את חובת התשלום, ועל לוזון לשלם לאדלטק את מלוא הסכום שהתחייבה לו.
בית המשפט העליון קיבל ב-14 באוגוסט 2024, בדעת רוב, את ערעורה של חברת אדלטק אחזקות וקבע כי על קבוצת עמוס לוזון יזמות ואנרגיה לשלם לה סך של 3.1 מיליון דולר בתוספת מע"מ. פסק הדין, שניתן בהרכב השופטים גילה כנפי-שטייניץ, דוד מינץ וחאלד כבוב, הפך על פיה את החלטת בית המשפט המחוזי וחתם סאגה משפטית מורכבת ששורשיה בהסכמים להקמת תחנת הכוח "דוראד" באשקלון.
הפרשה החלה בהסכם בין אדלטק לחברת א. דורי בניה, שהייתה בשליטת קבוצת לוזון, לתשלום "דמי יזום" בשיעור 5% מהתשלומים שתקבל דורי בניה בפרויקט. בהמשך, נחתם "הסכם קבלנות משנה" בין לוזון לדורי בניה, ובו, בסעיף שעמד בלב המחלוקת, התחייבה לוזון לשאת ב"עלויות עקיפות של תשלומים לצד שלישי" (קרי, דמי הייזום לאדלטק) עד לתקרה של 3.1 מיליון דולר. סעיף זה כלל גם התחייבות של דורי בניה לשתף פעולה עם לוזון בניסיון לצמצם עלויות אלו.
כאשר דורי בניה נקלעה לקשיים וסירבה לשלם לאדלטק את דמי הייזום, הגישה האחרונה תביעה וזכתה בה. במקביל, דורי בניה נכנסה להליכי חדלות פירעון. לאחר מתן פסק הדין, דרשה לוזון מנאמני דורי בניה להגיש עליו ערעור, כחלק מחובת שיתוף הפעולה, ואף הציעה לממן את כל העלויות הכרוכות בכך. הנאמנים סירבו, בטענה כי סיכויי הערעור קלושים. בתגובה, הודיעה לוזון כי סירוב זה מהווה הפרת הסכם, ועל כן היא רואה את התחייבותה לתשלום כבטלה ומבוטלת.
תביעתה של אדלטק נגד לוזון בבית המשפט המחוזי נדחתה. המחוזי קבע כי חובת התשלום של לוזון הייתה מותנית בקיום חובת שיתוף הפעולה מצד דורי בניה. משזו לא קוימה, קבע המחוזי כי חובת התשלום כלל לא "התגבשה".
אולם, בערעור לעליון, התקבלה עמדתה של אדלטק. את פסק הדין המרכזי כתבה השופטת גילה כנפי-שטייניץ, שאליה הצטרף השופט דוד מינץ. השופטת קבעה כי יש לסווג את החיובים כ"חיובים עצמאיים" ולא כ"חיובים מותנים". היא נימקה זאת בכך שלשון החוזה אינה קושרת במפורש בין שני החיובים כתנאי זה לזה. יתרה מכך, במקומות אחרים באותו הסכם, כאשר הצדדים רצו ליצור התניה, הם עשו זאת באופן מפורש וברור.
לפיכך, קבעה השופטת, סירובה של דורי בניה לערער אכן היווה הפרת חוזה, אך התרופה להפרה כזו אינה ביטול אוטומטי של חובת התשלום של לוזון. לוזון הייתה יכולה לתבוע פיצויים על הנזק שנגרם לה מההפרה או לבטל את הסכם קבלנות המשנה
בשלמותו תוך חובת השבה הדדית. ניסיונה של לוזון לבטל באופן חד-צדדי רק את סעיף התשלום, תוך שהיא ממשיכה ליהנות מיתר פירות ההסכם, נעשה שלא כדין. "לוזון", כתבה השופטת, "לאחר שמיצתה את מלוא התועלת הכלכלית שצמחה לה מהסכם קבלנות המשנה, מבקשת, למעשה, להפיק ממנו טובת הנאה נוספת על-ידי ביטול חד-צדדי של התחייבותה לתשלום שאין השבה כנגדו. כזאת לא ניתן לעשות".
בדעת מיעוט, סבר השופט חאלד כבוב כי יש לדחות את הערעור. לשיטתו, יש לסווג את החיובים כ"חיובים שלובים", כלומר, כאלה שאמורים להתקיים בד בבד. הוא טען כי לא ניתן לשתף פעולה להפחתת עלויות לאחר שהתשלום כבר בוצע, ולכן הפעולות שלובות זו בזו. משכך, כאשר דורי בניה הפרה את חלקה, גם לוזון הייתה פטורה מקיום חלקה.
בסופו של דבר, הערעור התקבל ברוב דעות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל.
ע"א 8316/21
