העליון הכריע: המדינה תאלץ לנהל שני הליכים נפרדים בפרשת ה"דיזיין סנטר"
השופט יצחק עמית קבע כי יש לפצל את התביעה הכספית על סך 175 מיליון שקל מתביעת הפינוי, תוך שהוא משאיר על כנה הלכה ותיקה בת עשרות שנים; השופטת דפנה ברק-ארז הודתה כי התלבטה אם לשנות את ההלכה, אך נמנעה מכך בשל "השלכות מערכתיות"
בית המשפט העליון דחה את ערעור המדינה וקבע כי עליה לפצל את תביעתה נגד חברת "יצחקי יעקב נכסים בע"מ" לשני הליכים משפטיים נפרדים: תביעה כספית על סך 175 מיליון שקלים שתמשיך להתנהל בבית המשפט המחוזי, ותביעת פינוי וסילוק יד שתוגש לבית משפט השלום. פסק הדין, שניתן ב-17 בספטמבר 2024 על ידי הרכב השופטים יצחק עמית, דפנה ברק-ארז ויעל וילנר, הכריע בסוגיה של סמכות עניינית והותיר על כנה את "הלכת עקריש" הוותיקה, המחייבת פיצול סעדים במקרים מסוג זה.
הסכסוך המשפטי עוסק בשני מתחמים מרכזיים ויקרי ערך בבני ברק, המוכרים כ"דן דיזיין סנטר" ו"שופרסל", המצויים בבעלות המדינה ומוחזקים על ידי חברת יצחקי מאז שנות ה-80. על פי התביעה שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי, החברה הפרה באופן יסודי את ההסכמים שנחתמו עמה. המדינה טענה כי יצחקי לא פינתה את המתחמים במועדים שנקבעו (2006 ו-2009) , לא שילמה במשך 20 שנה סכום נוסף הנגזר מהכנסותיה , העבירה זכויות לצד שלישי בניגוד למוסכם ולא אפשרה עיון במסמכיה.
לאור טענות אלה, הגישה המדינה תביעה ובה דרשה מספר סעדים: פינוי וסילוק יד מהמתחמים , תשלום של 175 מיליון שקלים, מחיקת הערת אזהרה שנרשמה לטובת בנק הפועלים , ולאחר תיקון כתב התביעה, גם סעד הצהרתי הקובע כי ליצחקי אין כל זכות במקרקעין.
הבעיה המשפטית שעלתה נגעה לחלוקת הסמכויות בין הערכאות. על פי החוק, תביעות הנוגעות ל"חזקה ושימוש במקרקעין", כמו פינוי, נמצאות בסמכותו הבלעדית של בית משפט השלום, ללא קשר לשווי הנכס. לעומת זאת, תביעות כספיות בסכום כה גבוה נמצאות בסמכותו של בית המשפט המחוזי. חברת יצחקי טענה, בהתבסס על "הלכת עקריש" משנת 1958, כי אין למחוזי סמכות לדון בסעד הפינוי, וכי על המדינה לפצל את תביעותיה. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה והורה על דחיית סעד הפינוי מחוסר סמכות. על החלטה זו ערערה המדינה לעליון.
בפסק דינו המרכזי, קבע השופט עמית כי דין הערעור להידחות. הוא הסביר כי המקרה הנוכחי הוא מקרה "קלאסי" של הלכת עקריש: סעד כספי בסמכות המחוזי וסעד פינוי בסמכות השלום. המדינה טענה כי יש להחיל את "הלכת העיקר והטפל", ולראות בפינוי סעד טפל לסעדים הכספיים וההצהרתיים. השופט עמית דחה טענה זו וקבע כי הלכה זו נועדה למקרים שבהם כל הסעדים הם בתחום המקרקעין, ולא כאשר מעורב סעד כספי משמעותי. עוד ציין כי הוספת הסעד ההצהרתי על ידי המדינה נראית כניסיון טקטי "לקדם את פני הרעה" ולעקוף את כללי הסמכות, ואין לעודד זאת. עם זאת, העיר השופט עמית כי מבחינה מעשית, אם המחוזי יקבע כי ליצחקי אין זכויות בנכס, קביעה זו צפויה להוות השתק פלוגתא שיפשט מאוד את תביעת הפינוי בשלום.
לפסק הדין הצטרפה השופטת דפנה ברק-ארז, אשר ציינה כי התוצאה הושגה "לאחר התלבטות". היא הודתה כי נטתה בתחילה לשקול את שינויה של הלכת עקריש, בשל הקושי הברור בניהול התדיינות כפולה באותו סכסוך. עם זאת, היא הצביעה על השלכות מערכתיות מורכבות יותר: שינוי ההלכה עלול להעביר סכסוכי חזקה רבים ומורכבים מבתי משפט השלום למחוזיים, ובכך לשנות את חלוקת העבודה בין הערכאות ולהכביד על המערכת. בשל מורכבות זו, היא הסכימה עם התוצאה אך הותירה פתח לבחינה מחודשת של הנושא בעתיד, בחקיקה או בפסיקה.
ע"א 4245/20
