העליון הפך את החלטת המחוזי: "סיכום ישיבה" בין משפחה בדווית ליישוב נווה שלום הוא חוזה מחייב
בית המשפט העליון קבע כי מסמך הסכמות עקרוני, שנחתם לפני למעלה מעשור, מהווה הסכם תקף שיש לאוכפו. היישוב חויב להיכנס למשא ומתן מחודש על בסיס ההסכמות, ואם המגעים ייכשלו – בית המשפט ימנה כונס נכסים להשלמת העסקה
בפסק דין דרמטי שניתן ב-28 בפברואר 2024, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של איברהים עג'מי וקבע כי מסמך "סיכום ישיבה" שנחתם בינו ובין היישוב וואחת אל סאלם – נווה שלום בשנת 2011 הוא חוזה מחייב לכל דבר ועניין. פסק הדין, שנכתב על ידי השופט עופר גרוסקופף ובהסכמת השופטות רות רונן ודפנה ברק-ארז, הופך את החלטת בית המשפט המחוזי ומורה על אכיפת ההסכם.
הסכסוך ארוך השנים נסוב סביב קרקע עליה מתגוררת משפחתו הבדואית של עג'מי מזה עשרות שנים, בסמוך ליישוב היהודי-ערבי נווה שלום. לטענת המשפחה, הקרקע נמסרה לה עוד בשנת 1968 על ידי מנזר לטרון, שהיה הבעלים הקודם. מנגד, היישוב, שרכש את הקרקעות מהמנזר ורשם אותן על שמו, ראה במשפחה כפולשת. כאשר ביקש היישוב להרחיב את שטחו, התנגדותו של עג'מי הובילה את הצדדים להליך גישור.
בשיאו של הליך הגישור, ב-26 באוקטובר 2011, נחתם "סיכום ישיבה" בין עג'מי לבין שני נציגים בכירים של היישוב, המנכ"ל איאס שביטה והיו"ר איברהים חטיב. במסמך סוכם כי בתמורה לפינוי הקרקע, יקבל עג'מי "4 מגרשים בהרחבת היישוב וכן 5 דונם בהסכם חכירה לתיירות". עם זאת, צוין כי "הסכמה זו הינה עקרונית אולם אינה מהווה את ההסכם כולו על כלל פרטיו", וכי על הצדדים למנות עורכי דין כדי לגבש הסכם מפורט בתוך שלושה חודשים.
ההסכם המפורט מעולם לא נחתם. זמן קצר לאחר מכן, האסיפה הכללית של היישוב החליטה לדחות את העקרונות שסוכמו, והצדדים נכנסו לסאגה משפטית. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת היישוב וקבע כי המסמך אינו חוזה מחייב, בעיקר בשל היעדר פרטים מהותיים (מסוימות) והיעדר כוונה ליצור קשר מחייב באותו רגע.
אך בית המשפט העליון, כאמור, חשב אחרת. השופט גרוסקופף ניתח את המסמך וקבע כי הוא מעיד בבירור על "גמירות דעת" – כוונתם של הצדדים להתחייב באופן סופי ומיידי לעקרונות העסקה. הוא מנה מספר אינדיקציות לכך: חתימת הצדדים על המסמך, השימוש בלשון מחייבת ("מסכימים… ומתחייבים לעמוד בלוח הזמנים"), קביעת לוח זמנים קצר להשלמת הפרטים, והעובדה שהמסמך לא הותנה באישור של גורם נוסף, כמו האסיפה הכללית. השופט קבע כי טענת היישוב שנציגיו לא היו מוסמכים לחתום על הסכם מחייב לא הוכחה.
בנוגע להיעדר הפרטים, הזכיר השופט גרוסקופף כי הפסיקה הישראלית נוקטת גישה גמישה, ולפיה כאשר קיימת גמירות דעת ברורה, ניתן להשלים פרטים חסרים באמצעות מנגנונים הקבועים בחוק ובפסיקה. במקרה זה, נכונותו של עג'מי, כפי שהוצגה על ידי עורך דינו לקבל כל ארבעה מגרשים שהיישוב יקצה לו בהרחבה, אפשרה להשתמש ב"עקרון הביצוע המיטבי" כדי להתגבר על היעדר ציון מיקומם המדויק של המגרשים.
לאור קביעות אלו, פסק בית המשפט כי סירוב היישוב לקדם את ההסכם מהווה הפרת חוזה. כסעד, הורה בית המשפט על אכיפת ההסכם בדרך ייחודית: הצדדים יחזרו לשולחן המשא ומתן וינסו לגבש הסכם מפורט על בסיס העקרונות שנקבעו, וזאת בתוך שלושה חודשים. אם המגעים ייכשלו, כל צד יהיה רשאי לפנות לבית המשפט המחוזי, אשר יקבע מנגנון לאכיפה, כולל אפשרות למנות כונס נכסים שינסח וישלים את פרטי העסקה במקומם.
ע"א 1456/22
