העליון לרמ"י: התנהלות רשלנית כלפי זוג קשישים תוביל לפיצוי מוגדל על עוגמת נפש
בית המשפט העליון מתח ביקורת על רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) שהפרה הסכם עם זוג חוכרים בצפון, אך הפחית את הפיצוי הממוני שנקבע להם. עם זאת, בשל "התנהלותה הרשלנית של רשות ציבורית" והסבל שנגרם לזוג המבוגר, הפיצוי בגין נזק לא ממוני הועלה מסך של 20,000 שקלים ל-80,000 שקלים.
בפסק דין שניתן ב-9 באוקטובר 2024, קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי את ערעוריהם ההדדיים של בני הזוג הרמן וחדוה קופר ושל רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), וסיים סאגה משפטית ובירוקרטית ארוכת שנים שחוותה המשפחה. השופט יחיאל כשר, בהסכמת השופטים עוזי פוגלמן ונעם סולברג, קבע כי רמ"י אכן הפרה באופן יסודי את התחייבותה כלפי בני הזוג, אך תיקן את סכום הפיצויים הכולל שנפסק לטובתם לסך של 265,446 שקלים, תוך שהוא שם דגש מיוחד על הגדלת הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם.
תחילת הפרשה בשנת 1994, כאשר בני הזוג קופר רכשו את זכויות החכירה בבית ומגרש ביישוב ביריה, ששטחו המקורי עמד על כ-720 מ"ר. זמן קצר לאחר הרכישה, גילו לתדהמתם כי הבעלים הקודמים בנו קירות וגדרות שחרגו באופן משמעותי מגבולות המגרש, וכי הבית עצמו נבנה בחריגה מקווי הבניין המותרים.
בניסיון לפתור את המצב, פנו בני הזוג קופר לרמ"י, וזו הציעה פתרון: ייחתם "הסכם חכירה מתוקן", במסגרתו יוגדל שטח המגרש שלהם לכ-900 מ"ר, כך שיכלול את כל חריגות הבנייה ויסדיר את הבעיה. ההסכם אכן נחתם בשנת 1995, ובני הזוג האמינו שהבעיה מאחוריהם. אלא שכאן החלה מסכת תלאות חדשה.
כאשר רמ"י ביצעה רישום חדש של הקרקעות באזור, היא קבעה, בניגוד מוחלט להתחייבותה, כי שטח החלקה של בני הזוג יעמוד על כ-742 מ"ר בלבד – כמעט ללא שינוי מהשטח המקורי. ההבטחה להגדלת המגרש לא מומשה ברישומים הרשמיים. כתוצאה מכך, הגישו שכניהם של בני הזוג קופר תביעה נגדם, ובסופה ניתן צו שהורה להם לסלק את ידם מהשטח שפלשו אליו, ואף להרוס קיר שבנו.
בעקבות זאת, הגישו בני הזוג קופר תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, אשר קבע כי רמ"י אכן הפרה את ההסכם הפרה יסודית וחייב אותה בפיצוי כולל של כ-306,000 שקלים. שני הצדדים ערערו לעליון – בני הזוג קופר טענו שהיה צריך לבטל את כל עסקת הרכישה המקורית, ואילו רמ"י טענה כי אין לחייב אותה בעלויות הכשרת כלל חריגות הבנייה בנכס וכי נפל פגם בחישוב הפיצוי.
בפסק דינו, קבע השופט כשר כי ביטול ההסכם חל רק על תוספת השטח שהובטחה ולא על עסקת היסוד, ולכן זכויותיהם של בני הזוג במגרש המקורי נותרו על כנן. בנוסף, קיבל השופט את טענת רמ"י כי אין לחייב אותה במלוא עלות הכשרת כלל חריגות הבנייה, שכן חלקן לא היו קשורות להפרת ההסכם על ידה, והפחית רכיב זה ב-50%.
עם זאת, גולת הכותרת של פסק הדין הייתה ההתייחסות לסבלם של בני הזוג. השופט כשר הגדיל את הפיצוי בגין נזק לא ממוני (עוגמת נפש) פי ארבעה, מסך של 20,000 שקלים ל-80,000 שקלים. בנימוקיו כתב כי יש לתת "משקל של ממש לכך שבבסיס הערעורים ניצבת התנהלות רשלנית של רשות ציבורית הנושאת בחובת הגינות מוגברת כלפי הציבור". עוד הוסיף השופט כי יש להתחשב בטענת בני הזוג "כי בגילם המתקדם נדרשים הם ליזום הליך תכנוני לצורך הכשרת חריגות הבנייה שבנכס, על כל הקשיים הכרוכים בכך".
ע"א 1094/23, ע"א 3020/23
