העליון שם סוף לסאגה משפטית בת 14 שנה: "שימוש מובהק לרעה בהליכי משפט"
בית המשפט העליון דחה ערעור של יורשת שתבעה שוב ושוב השבת 450,000 שקלים מכספי נאמנות הקשורים למכירת דירת אביה המנוח בשנת 2009; השופט יצחק עמית קבע כי טענותיה נדחו כבר בהליכים קודמים וכי התביעה התיישנה, וחייב את המערערת בהוצאות בסך 30,000 שקלים.
בפסק דין חריף ונוקב, שם בית המשפט העליון קץ לסדרת תביעות וערעורים ארוכה ומתישה שהתנהלה במשך שנים סביב הסכם מכר דירה משנת 2009. בפסק הדין, שניתן ביום 18 בדצמבר 2023 , קבע הרכב השופטים בראשות השופט יצחק עמית, ובהסכמת השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין , כי דין ערעורה של נילי וינברג להידחות על הסף, תוך הטלת ביקורת חריפה על התנהלותה וחיובה בהוצאות משפט משמעותיות. הפרשה, שהוגדרה על ידי בית המשפט כ"שרשור הליכים" שכולם נדחו, הגיעה לסיומה במסקנה חד-משמעית כי המערערת עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט.
תחילתה של הפרשה ב-24 ביוני 2009, אז חתם מר זרח שקט ז"ל, אביה של המערערת, על הסכם למכירת דירתו תמורת 1,300,000 שקלים. בעסקה היה מעורב גם "מאעכר" בשם מר איטח, אשר יוצג על ידי הנתבע בתיק זה, עו"ד איתן סגל. על פי ההסכם, סך של 450,000 שקלים מתוך התמורה הופקד בנאמנות אצל עו"ד סגל, עד לקבלת כל האישורים הנדרשים להעברת הזכויות על שם הרוכשת. כחודשיים לאחר חתימת ההסכם, הלך האב לעולמו, ובתו, נילי וינברג, ירשה את עזבונו ופתחה במסכת הליכים משפטיים ארוכה.
ההליך הראשון היה תביעה נגד רוכשת הדירה, בטענה כי זו ניצלה את מצבו הבריאותי הרעוע של אביה. תביעה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, שקבע כי מצבו של האב היה טוב, הוא לא נוצל, והעסקה הייתה הוגנת. קביעה משמעותית ביותר בפסק דין זה, שיהפוך לאבן יסוד בהחלטות הבאות, הייתה כי האב קיבל לידיו את מלוא התמורה עבור הדירה – 1,300,000 שקלים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ערעור שהגישה וינברג על פסק דין זה נדחה אף הוא.
וינברג לא אמרה נואש, והגישה תביעה נוספת, הפעם נגד המעורב בעסקה, מר איטח. גם תביעה זו נדחתה, בין היתר מחמת התיישנות וסתירה לממצאים שנקבעו בפסק הדין הראשון. גם ערעוריה בתיק זה נדחו בכל הערכאות, עד לבית המשפט העליון.
החזית הבאה נפתחה נגד עו"ד איתן סגל, הנאמן שהחזיק בסך 450,000 השקלים. וינברג תבעה לקבל מסמכים הנוגעים לחשבון הנאמנות, ובמסגרת סיכומיה הוסיפה דרישה לקבל את סכום הנאמנות עצמו, בטענה שכספים אלו מעולם לא הגיעו לידי אביה. בית המשפט קיבל את התביעה לעיון במסמכים, אך דחה את התביעה הכספית, וקבע כי מדובר בשינוי חזית אסור וכי קיים "השתק פלוגתא" – כלומר, הסוגייה כבר הוכרעה בפסקי הדין הקודמים שקבעו כי האב קיבל את מלוא התמורה. וינברג ערערה, אך חזרה בה מהערעור לאחר הערות בית המשפט.
למרות כל אלה, הגישה וינברג תביעה נוספת – היא התביעה הנוכחית שהערעור עליה נדחה כעת – ובה שבה ודרשה מעו"ד סגל את 450,000 השקלים. לטענתה, רק לאחר קבלת תדפיסי הבנק מחשבון הנאמנות, נודע לה "המידע החדש" לפיו הכספים לא הועברו ישירות לאביה. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף, וחייב אותה בהוצאות לטובת המשיב ולטובת אוצר המדינה.
בפסק דינו, ניתח השופט עמית את הסיבות לדחיית הערעור על הסף. ראשית, קבע כי מתקיים "השתק פלוגתא". כלומר, הקביעה בפסק הדין הראשון, לפיה האב קיבל את מלוא התמורה, היא קביעה חלוטה שמונעת מווינברג לטעון כעת כי אביה היה זכאי לסכום נוסף. "למערערת ניתן יומה בבית המשפט להוכיח כי האב לא קיבל את מלוא התמורה, וטענתה נדחתה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי", כתב השופט.
שנית, בית המשפט קבע כי התביעה התיישנה לפני זמן רב. נקבע כי מערכת יחסי הנאמנות הסתיימה עוד בשנת 2009, ומאותו מועד החל "מרוץ ההתיישנות". העובדה שוינברג דרשה את הכסף עוד לפני שקיבלה את תדפיסי הבנק מוכיחה כי המידע מהם לא היה חיוני להגשת התביעה, ולכן טענתה לגילוי מאוחר של העובדות נדחתה.
בנוסף, קבע השופט עמית כי חיובו של עו"ד סגל בתשלום הסכום היה מוביל להתעשרותה שלא כדין של וינברג. משנקבע שהאב קיבל את מלוא כספו, הרי שהיורשת אינה זכאית לסכום נוסף, גם אם היו פגמים טכניים באופן העברת כספי הנאמנות. הניסיון לעמוד על פרשנות דווקנית של ההסכם שנים כה רבות לאחר סיום העסקה הוגדר כ"חסרת תום לב באופן זועק".
למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט גם ל"עובדה החדשה" שהציגה וינברג. צוין כי כבר בהליך הקודם הובהר שהאב מינה את עו"ד סגל כנאמן כדי שהכספים יועברו למר איטח, כחלק מהתחשבנות פנימית ביניהם. משקיבל האב את מלוא התמורה, ניתן היה לשחרר את הכספים ולהעבירם על פי ההוראות, ובכך הסתיימה הנאמנות.
בסיכום דבריו, לא חסך השופט עמית את שבט ביקורתו מהמערערת: "אין לי אלא להסכים למסקנת בית המשפט קמא כי המערערת עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. המשיב החזיק בכספים בנאמנות לפני ארבע-עשרה שנים, וזמן רב לאחר שהנאמנות באה אל קצה, הוא מצא עצמו נגרר מבית משפט אחד למשנהו".
ע"א 2661/23
