סוף עידן: אחרי 67 שנים, העליון קבע כי ליורשי המשתלה אין זכויות בקרקע
בית המשפט דחה את ערעורם של יורשי משה חזקיה, שניהל משתלה על אדמות מדינה משנת 1957, וקבע כי הזכויות שהיו לו במקרקעין היו של "בר-רשות" בלבד – זכויות אישיות שאינן ניתנות להורשה. בכך קיבל העליון את עמדת רשות מקרקעי ישראל וחתם סאגה משפטית ארוכת שנים.
בית המשפט העליון שם קץ למאבק משפטי ארוך שנים וקבע בפסק דין מיום 7 באוגוסט 2024, כי ליורשיו של מפעיל משתלה ותיקה אין זכויות במקרקעין שעליהם פעל העסק המשפחתי מאז 1957. בפסק הדין, שניתן על ידי השופטת רות רונן ובהסכמת השופטים נעם סולברג ודפנה ברק-ארז, נדחה ערעורם של דליה ואיתן ברעם על החלטת בית המשפט המחוזי, ונקבע כי הזכויות שהיו למנוח, משה חזקיה, היו זכויות של "בר-רשות" בלבד, אשר אינן ניתנות להורשה.
תחילתה של הפרשה בשנת 1957, אז החל המנוח להחזיק במקרקעין שבבעלות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ולהפעיל בהם משתלה. לאורך השנים נחתמו בין הצדדים הסכמים רבים לתקופות קצובות של עד שלוש שנים. חלק מההסכמים המוקדמים נשאו את הכותרת "חוזה חכירה", אך תוכנם הגדיר את זכויותיו של המנוח כזמניות, מוגבלות, ובלתי ניתנות להעברה. הסכמים מאוחרים יותר, משנות ה-80 וה-90, כבר נשאו את הכותרת המפורשת "חוזה הרשאה".
בשנת 1995 התגלעה מחלוקת בין המנוח לרמ"י סביב גובה דמי השימוש בקרקע, שהובילה להגשת תביעה על ידי המנוח בשנת 1996. בפסק דין שניתן בשנת 2000 (וזכה לכינוי "פסק הדין המקורי"), קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המנוח כי יש להעריך את הקרקע כחקלאית, והורה כי "נכון וצודק הדבר שיחודשו הסכמי חכירה תקופתיים" עמו.
פסק דין זה, שהתאפיין בעמימות מסוימת, עמד בלב המחלוקת החדשה. יורשיו של המנוח, המערערים טענו כי פסק הדין המקורי הקנה למנוח זכות להתקשר עם רמ"י בחוזה חכירה מהותי, וכי זכות זו עברה אליהם בירושה. לשיטתם, רמ"י פעלה בחוסר תום לב כשסירבה לחתום על חוזה כזה לאורך השנים.
מנגד, רשות מקרקעי ישראל טענה כי הפרשנות הנכונה לפסק הדין המקורי היא שיש לחדש את ההסכמים באותה מתכונת שהייתה קיימת קודם לכן – כלומר, הסכמים המעניקים זכויות של בר-רשות בלבד. זכויות אלו, טענה רמ"י, הן אישיות ופקעו עם מותו של המנוח בשנת 2014, ולכן ליורשיו אין כל מעמד בקרקע.
השופטת רונן ניתחה את לשון ותכלית פסק הדין המקורי וקבעה כי יש להעדיף את פרשנותה של רמ"י. היא ציינה כי כדי להבין למה התכוון בית המשפט כשהורה "לחדש" את "הסכמי החכירה", יש לבחון את מהות ההסכמים שהיו קיימים בפועל. בחינה זו העלתה כי למרות הכותרת, ההסכמים לא העניקו זכויות חכירה אמיתיות, אלא זכויות הרשאה זמניות ובלתי עבירות.
יתרה מכך, נקבע כי תכליתו של פסק הדין המקורי הייתה להגן על אינטרס ההסתמכות והציפייה של המנוח עצמו, לאור החזקתו ארוכת השנים בקרקע, אך לא להקנות לו זכויות חדשות או זכויות הניתנות להורשה. "פסק הדין המקורי אינו מתייחס לזכויות ולאינטרסים מעבר לכך, ובכלל זה לאפשרות להעביר את זכויותיו של המנוח או לאינטרסים של יורשיו", כתבה השופטת רונן.
השופטת דפנה ברק-ארז הוסיפה הערה משלה, וציינה כי במהלך הדיון התברר שהנכס כלל אינו משמש עוד כמשתלה, אלא פועלת בו חברת רהיטים. "בעיקרו של דבר", כתבה, "מדובר בנכס שהוא קניין הציבור, ואין מקום להכרה בזכויות בו מעבר לאותן זכויות מוגבלות שהוקנו בעבר ופקעו זה מכבר".
בסופו של דבר, הערעור נדחה, ובית המשפט העליון הותיר את החלטת המחוזי על כנה, תוך שהוא מחייב את המערערים לשאת בהוצאות רמ"י בסך 20,000 ש"ח.
ע"א 336/22
