פסק דין תקדימי: בוטל הסכם "יזמות" בין עורכי דין ללקוחה בשל ניצול יחסי אמון; יקבלו שכר ראוי בלבד
בית המשפט העליון קבע כי "הסכם מתן שירותים" במסגרתו היו אמורים עורכי הדין לקבל כ-50% מהשבחת נכס מקרקעין של לקוחתם, הוא הסכם מסחרי שתנאיו "כה בלתי סבירים ולא הוגנים" עד שיש לבטלו. השופטים קבעו קווים מנחים לעסקאות עתידיות בין עורכים דין ללקוחותיהם.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פרסם פסק דין עקרוני ב-1 בספטמבר 2024, במסגרתו נדחו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בפסק הדין, שניתן על ידי השופט יחיאל כשר בהסכמת השופטים דוד מינץ ורות רונן, נקבע כי הסכם שנחתם בין חברת "יצחק בוכמן ובנו בע"מ" לבין עורכי דינה ושותפה עסקית, בטל מעיקרו בשל הפרה חמורה של חובת האמון.
הפרשה החלה בסכסוך משפחתי רחב היקף על ניהול נכסי חברת "יצחק בוכמן ובנו בע"מ". במסגרת הסכם פשרה, נותרה על כנה מחלוקת אחת הנוגעת ל"הסכם מתן שירותים" שנחתם בשנת 2009. ההסכם נחתם בין החברה לבין עורכי הדין שייצגו אותה במשך שנים – עו"ד יורם ל. כהן, עו"ד חגי אשלגי, עו"ד אליעזר אשל ועו"ד דנה לבנה זמר – וכן חברה קבלנית בשם "יאיר נצר חברה להנדסה ובניין בע"מ". המערערים, שכונו בהסכם "יזמים", התחייבו לפעול להשבחת נכס מקרקעין של החברה בתל אביב-יפו. בתמורה, נקבע כי הם יהיו זכאים לכ-50% מעליית ערך הנכס, מעל לשווי בסיס של 3.2 מיליון ש"ח. ההסכם גם כלל "אופציית יציאה" שאפשרה למערערים, לאחר שש שנים, לדרוש את התמורה על בסיס הערכת שמאי, גם אם הנכס לא נמכר.
בשנת 2015 ביקשו המערערים לממש את האופציה, כאשר שווי הנכס הוערך בכ-33.4 מיליון ש"ח, מה שהיה מזכה אותם בכ-15 מיליון ש"ח. החברה סירבה, והמשיבות (שלוש מתוך ארבע בנות המשפחה) הגישו תביעה לביטול ההסכם בטענה שנכרת תוך ניצול יחסי האמון, וכי עורכי הדין פעלו בניגוד עניינים חריף כשהציבו עצמם משני צדי המתרס – כיועציה המשפטיים של החברה וכצד הנגדי בעסקה מסחרית. המערערים, מנגד, טענו כי מדובר בהסכם שכר טרחה לגיטימי המבוסס על אחוזי הצלחה, שנחתם לבקשת החברה בשל קשיים כלכליים.
השופט כשר ניתח את מהות ההסכם וקבע באופן חד משמעי כי אין מדובר בהסכם שכר טרחה, אלא ב"הסכם מסחרי לקידום עסקה יזמית". הוא הצביע על מספר אינדיקציות לכך, ביניהן העובדה שההסכם כלל צד שלישי (חברת נצר), הגדרת כל המעורבים כ"יזמים", אופי השירותים שלא היו משפטיים במהותם, והענקת זכויות עסקיות מפליגות למערערים בנכס עצמו, לרבות אופציה לרכישתו במחיר קבוע.
לאחר סיווג ההסכם כמסחרי, פנה בית המשפט לבחון את תוקפו. השופט כשר קבע כי הסכם מסחרי בין עורך דין ללקוחו אינו פסול באופן אוטומטי, אך הוא יוצר חשש כבד לניגוד עניינים. כדי שהסכם כזה יהיה תקף, על עורך הדין לעמוד במספר תנאים מחמירים: מתן גילוי מלא ומפורט ללקוח על ניגוד העניינים, המלצה ללקוח לקבל ייעוץ משפטי עצמאי ונפרד, והבטחה שתנאי העסקה יהיו הוגנים וסבירים עבור הלקוח.
במקרה הנדון, קבע בית המשפט, תנאי ההסכם היו "כה רחוקות… ממה שניתן היה לתאר כתניות סבירות והוגנות כלפי לקוח, עד שאין כל ספק… שהסכם מתן השירותים מגלה הפרה מובהקת של חובת האמון שאין בהסכמת הלקוח… כדי להכשירה". בין התנאים הבעייתיים מנה השופט את מנגנון התמורה שאינו מבחין בין עליית ערך שנבעה מפעולות היזמים לבין עליית השוק הכללית, "אופציית היציאה" שאילצה את החברה לשלם מכיסה בניגוד לרציונל המקורי של ההסכם, והאופציה לרכישת הנכס במחיר נמוך.
לאור בטלות ההסכם, דחה בית המשפט את דרישת המערערים לקבל את התמורה החוזית. עם זאת, ומאחר שהמשיבות לא ערערו על כך, הותיר בית המשפט על כנה את קביעת המחוזי כי המערערים זכאים לשכר ראוי בסך 750,000 ש"ח בתוספת מע"מ. נקבע הסדר המאפשר למערערים לוותר על סכום זה ולהגיש תביעה חדשה להוכחת שכר ראוי גבוה יותר, או לקבל את הסכום שנפסק.
ע"א 3640/22, ע"א 3705/23.
