פסק דין תקדימי בעליון: אשליית "הסדרי הקופונים" בתביעות ייצוגיות נחשפת
בית המשפט העליון דחה ערעור של תובעים ייצוגיים נגד רשת הולמס פלייס וקבע כי הגמול ושכר הטרחה ייגזרו מהתועלת הריאלית לחברי הקבוצה ולא מהשווי הנחזה של ההטבות. השופטים מתחו ביקורת על הסדרי פשרה שבהם הפיצוי הוא "קופון" לשימוש אצל הנתבעת, והבהירו כי ערכם לרוב מוגבל והשפעתם ההרתעתית נמוכה עד לא קיימת.
בפסק דין מהדהד שניתן בבית המשפט העליון ב-18 בדצמבר 2023, נדחה ערעורם של יניב גינדי ומיטל בן חמו, שתבעו את רשת מכוני הכושר הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ בתובענה ייצוגית. פסק הדין, שניתן על ידי הרכב השופטים יצחק עמית, יעל וילנר והשופטת רות רונן, אשר כתבה את חוות הדעת העיקרית, מספק ניתוח נוקב ומעמיק של הבעייתיות הגלומה ב"הסדרי קופונים" ומבהיר כיצד יש לקבוע את שכר הטרחה והגמול בהסדרים מסוג זה.
הפרשה החלה בשתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שאוחדו , אשר הוגשו נגד הולמס פלייס בטענה להפרה של חוק הגנת הצרכן. על פי הנטען, הרשת גבתה מלקוחות שביקשו לבטל את המנוי שלהם דמי ביטול בשיעור הגבוה מהמותר בחוק. לאחר משא ומתן, הגיעו הצדדים להסדר פשרה שאושר בבית המשפט המחוזי. במסגרת ההסדר, התחייבה הולמס פלייס לתקן את הסכמי ההתקשרות העתידיים שלה. באשר לחברי הקבוצה – לקוחות עבר שביטלו את מנויים – הוצע להם פיצוי שאינו כספי, אלא הטבה לבחירה מבין מספר אפשרויות, כגון שובר כניסות למועדוני הרשת, שבועיים חינם ברכישת מנוי חדש או פטור מדמי רישום. המערערים העריכו את השווי המקסימלי של כלל ההטבות בסכום של למעלה מ-16 מיליון שקלים.
אולם, בית המשפט המחוזי פסק לתובעים המייצגים גמול בסך 20,000 שקלים כל אחד בלבד, ולבאי כוחם שכר טרחה בסך 300,000 שקלים. המערערים טענו כי סכומים אלו נמוכים באופן קיצוני ומהווים אחוז זעום מהישג התביעה הנטען (0.24% גמול ו-1.8% שכר טרחה). לטענתם, סכומים כאלה אינם מהווים תמריץ ראוי להגשת תביעות ייצוגיות חשובות בעתיד. מנגד, הולמס פלייס טענה כי ההטבות ניתנו לפנים משורת הדין, ועלותן הכספית עבורה היא שולית עד אפסית.
השופטת רונן, בפסק דינה, דחתה את הערעור וקבעה כי יש לבחון את התועלת הממשית של הסדר הפשרה ולא את שוויו הנחזה והתיאורטי. היא פירטה שלוש בעיות מרכזיות הגלומות ב"הסדרי קופונים":
פער בין שווי לעלות: קיים הבדל משמעותי בין השווי הנטען של ההטבות לצרכן לבין העלות בפועל לנתבעת. במקרה זה, בא כוחה של הולמס פלייס הודה בדיון כי העלות הכספית של כניסת מתאמן נוסף למועדון היא "נמוכה מאוד" ו"שולית". פער זה פוגע במטרת ההרתעה, שהיא אחת ממטרותיו המרכזיות של חוק תובענות ייצוגיות.
אמצעי לקידום מכירות: לעיתים קרובות, הטבות מסוג זה דומות למבצעי שיווק שהחברה הייתה מציעה בכל מקרה כדי למשוך לקוחות חדשים או להחזיר לקוחות עבר. הולמס פלייס אף אישרה כי להטבות יש ערך כ"מקדם מכירות" , במיוחד בהתחשב בכך שחברי הקבוצה הם לקוחות שהתאכזבו וביטלו את המנוי.
שיעור מימוש נמוך: הבעיה החמורה ביותר היא הפער העצום בין כמות ההטבות המוצעת לבין המימוש בפועל. בדיון התברר כי רק כ-10% מההטבות נוצלו על ידי חברי הקבוצה. נתון זה, קבעה השופטת, אינו מפתיע, שכן חברי הקבוצה הם אנשים שכבר בחרו לעזוב את הרשת, ולכן הסבירות שימצאו עניין בהטבות מסוג זה היא נמוכה מטבעה.
לאור כל אלה, קבעה השופטת רונן כי "הסדר הפשרה הוא בעל משמעות מצומצמת באופן משמעותי ביותר ממה שעולה מטענות המערערים". מטרות החוק – אכיפה, הרתעה ומתן סעד הולם לנפגעים – לא קודמו באופן משמעותי. רק חלק זעיר מהקבוצה קיבל סעד, וההרתעה שנוצרה כלפי הולמס פלייס הייתה "מצומצמת מאוד אם בכלל". לפיכך, אין כל בסיס לטענות המערערים המבוססות על שווי של 16 מיליון שקלים, ובהתאם, שכר הטרחה שנפסק אינו נמוך כלל.
השופטת יעל וילנר הסכימה והוסיפה כי סוג הסדר הפשרה צריך לשקף את סיכויי התביעה. ככל שסיכויי התביעה גבוהים יותר, יש לשאוף לפיצוי כספי. כאשר הסיכויים נמוכים, "פשרה בדמות הסדר קופונים עשויה להיות ראויה". במקרה זה, התועלת הפחותה הגלומה בקופונים משקפת נכונה את הערכת בית המשפט לסיכויי התביעה הנמוכים, וזה בא לידי ביטוי ראוי בגמול ובשכר הטרחה שנפסקו.
השופט יצחק עמית הסכים גם הוא, אך ציין כי אין לקבוע מסמרות נגד הסדרי קופונים באופן גורף. לדבריו, "כל מקרה ונסיבותיו, והסכמי הפשרה 'נתפרים' בהתאם למידותיה של התובענה וסיכוייה".
פסק הדין מהווה איתות ברור לבאי כוח תובעים ייצוגיים, לפיו בתי המשפט יבחנו בקפידה את התועלת הריאלית והמהותית של הסדרי פשרה, ולא יסתפקו בהערכות שווי מנופחות של הטבות שמימושן וערכן ההרתעתי מוטלים בספק.
ע"א 1387/23
