פסק דין תקדימי בעליון: עמלת תיווך מלקוח זר בעסקה עם ישראלי תחויב במע"מ מלא
בית המשפט העליון הפך את פסיקת המחוזי וקבע כי שירותי תיווך פיננסי בעסקה בין גורם זר לישראלי ייחשבו כשירות אחד הניתן לשניהם, ולכן העמלה מהלקוח הזר לא תהיה זכאית למע"מ בשיעור אפס. פסק הדין מסתמך על תיקון לחוק שנועד למנוע בדיוק מצבים אלו.
בפסיקה בעלת השלכות רוחב על שוק התיווך הבינלאומי בישראל, קבע בית המשפט העליון בסוף חודש פברואר כי חברת תיווך ישראלית שקיבלה עמלה מלקוח זר עבור עסקה שבה היה מעורב גם צד ישראלי, תחויב בתשלום מס ערך מוסף בשיעור מלא על אותה עמלה. פסק הדין, שניתן ב-26 בפברואר 2024 על ידי הרכב השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ועופר גרוסקופף, קיבל את ערעור מנהל מס ערך מוסף תל אביב מרכז והפך החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי.
הפרשה עוסקת בחברת ג'י אף איי סקיוריטיס לימיטד, סניף ישראלי של קבוצה בינלאומית המספקת שירותי תיווך ("ברוקראז'") במוצרים פיננסיים לגופים מוסדיים. החברה תיווכה בעסקה במכשיר פיננסי בין בנק זר לבנק ישראלי, וגבתה עמלת שירות משני הצדדים. בעוד שלא הייתה מחלוקת כי העמלה שנגבתה מהבנק הישראלי חייבת במע"מ מלא, השאלה המשפטית התמקדה בעמלה שהתקבלה מהבנק הזר. החברה טענה כי יש להחיל על עמלה זו מע"מ בשיעור אפס, בהתאם לסעיף 30(א)(5) לחוק מס ערך מוסף, המעניק הטבה זו על מתן שירות לתושב חוץ במטרה לעודד יצוא שירותים.
בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת החברה וקבע כי היא העניקה בפועל שני שירותים נפרדים ועצמאיים – אחד לבנק הזר ואחד לבנק הישראלי. לפי גישת המחוזי, לכל צד היו אינטרסים מנוגדים (האחד למכור במחיר גבוה והשני לקנות במחיר נמוך), ולכן השירות שניתן לכל אחד מהם היה שונה במהותו, מה שמצדיק את ההכרה בעמלה מהבנק הזר כשירות לתושב חוץ הזכאי להטבת המס.
אולם, השופט מינץ, שכתב את פסק הדין המרכזי בעליון, דחה פרשנות זו מכל וכל וקבע כי היא "הפרדה מלאכותית שאינה עולה בקנה אחד עם המהות הכלכלית האמיתית של השירות". בלב פסק הדין עומד תיקון משנת 2002 לסעיף 30(א)(5) לחוק. תיקון זה הוסיף לחוק את המילים "נוסף על תושב החוץ, גם", ונועד לשנות הלכה קודמת שנקבעה ב"עניין קסוטו". בעניין קסוטו, בית המשפט פירש את החוק הישן כך שההטבה תישלל רק אם השירות ניתן "בפועל" לישראלי, כלומר במצגי שווא. התיקון לחוק אימץ מבחן פשוט וברור יותר: די בכך שהשירות ניתן גם לתושב ישראל כדי לשלול את הטבת המס, ואין עוד צורך לבחון מיהו הנהנה "העיקרי" מהשירות.
השופט מינץ הדגיש כי מהותו של שירות תיווך היא עצם החיבור בין שני צדדים לכדי עסקה אחת. העובדה שהתשלום למתווך מותנה בהצלחת העסקה ובהתקשרות בין הצדדים, ממחישה שמדובר בשירות אחד הניתן לשניהם במשותף. לכן, הניסיון של החברה לפצל את פעולת התיווך לשני שירותים נפרדים הוא ניסיון לעקוף את כוונת המחוקק בתיקון לחוק.
עוד דחה בית המשפט העליון את "מבחן האינטרסים" שאימץ המחוזי. השופט מינץ קבע כי מבחן זה "מחייה מחדש את הקושי שביקש התיקון למנוע". לדבריו, כמעט בכל עסקה קיימים אינטרסים מנוגדים בין הצדדים, ותפקידו של המתווך הוא לגשר עליהם. לצדדים היה אינטרס משותף ומהותי אחד – להביא לידי כריתת הסכם ביניהם.
לסיכום, קבע בית המשפט העליון כי מאחר ששירות התיווך ניתן במקביל הן לבנק הזר והן לבנק הישראלי, חל הסייג לחוק, והעמלה שהתקבלה מהבנק הזר חייבת במע"מ בשיעור מלא. פרשנות זו, כך צוין, עולה בקנה אחד גם עם תכלית החוק, שנועדה לעודד יצוא "טהור" של שירותים, תכלית שאינה מתקיימת כאשר השירות ניתן בפועל גם לתושב ישראל בישראל. על החברה נגזרו הוצאות משפט בסך 35,000 ש"ח.
ע"א 8556/21
