בית המשפט העליון לחברות בנייה: ההליך המשפטי אינו "מקצה שיפורים"
בפסק דין תקדימי וחריף, דחה בית המשפט העליון ערעור של חברות הבנייה "רמי שבירו" ו"דור-אל", שניסו למחוק את תביעתן נגד המדינה ברגע האחרון, לאחר שהבינו כי סיכוייהן לזכות קלושים. השופטים קבעו כי המהלך מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב קיצוני, וחיזקו את החלטת המחוזי לדחות את התביעה על הסף.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פרסם פסק דין נוקב השולח מסר חד וברור למתדיינים המנסים לתמרן את המערכת המשפטית לטובתם. בפסק הדין, שניתן ביום 14 בנובמבר 2023, דחו השופטים יצחק עמית, דוד מינץ וחאלד כבוב, פה אחד, את ערעורן של חברות הנדל"ן "רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ" ו"דור-אל ש. הנדסה בניה והשקעות בע"מ". בכך, השאירו השופטים על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את תביעתן נגד רשות מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון.
פרטי המקרה חושפים התנהלות אסטרטגית חריגה, שהובילה את בית המשפט לסטות מ"דרך המלך" הפרוצדורלית ולנקוט בצעד נחרץ. תחילת הפרשה בתביעה שהגישו החברות לבית המשפט המחוזי בירושלים בינואר 2020. בתביעתן, ביקשו החברות סעד הצהרתי שיקבע כי הן היו רשאיות לגבות מרוכשי דירות בפרויקטים של "מחיר למשתכן" את עלות חיבור הדירות לתשתית החשמל. הן טענו כי החלטת משרד הבינוי והשיכון, שהורתה להן להשיב את הכספים הללו לדיירים, ניתנה בחוסר סמכות והיא בטלה.
ההליך המשפטי התנהל כסדרו. הוגשו כתבי טענות, והתקיימו דיוני קדם משפט. במהלך הדיונים, בית המשפט המחוזי הפנה את תשומת ליבן של החברות לפסק דין שניתן בתיק דומה (עניין פרשקובסקי), בו נדחו טענות דומות לאלו שלהן. למרות הערות בית המשפט, החברות הודיעו כי הן עומדות על בירור התביעה וממשיכות בניהול ההליך. התיק התקדם לשלב ההוכחות, וב-20 בספטמבר 2022 נחקרו המצהירים מטעם הצדדים ונשמעו סיכומים בעל פה. למעשה, התיק היה בשל למתן פסק דין סופי.
אלא שאז, יומיים בלבד לאחר דיון הסיכומים, ב-22 בספטמבר 2022, ביצעו החברות פניית פרסה חדה. הן הגישו לבית המשפט הודעה לקונית בת משפט אחד: "התובעות מודיעות על מחיקת התביעה שבנדון". המדינה, באמצעות עורכי דינה, הסכימה לסיום ההליך אך דרשה כי התביעה לא תימחק – פעולה שהייתה מאפשרת לחברות להגישה מחדש בעתיד – אלא תידחה, באופן שייצור מעשה בית דין ויסגור את הפרשה סופית.
בית המשפט המחוזי, בראשות השופט דוד גדעוני, קיבל את עמדת המדינה וקבע כי בנסיבות העניין, ובשלב כה מתקדם של הדיון, אין מקום להסתפק במחיקה. השופט גדעוני נימק כי מחיקה הייתה מותירה פתח להליכים נוספים, באופן שהיה פוגע במדינה ללא הצדקה. לפיכך, הוא הורה על דחיית התביעה, וחייב את החברות בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.
החברות לא השלימו עם התוצאה וערערו לעליון. הן טענו כי דחיית התביעה ללא נימוקים לגופו של עניין חוסמת את דרכן הן לנהל הליכים עתידיים והן להגיש ערעור מהותי.
פסק דינו המרכזי של השופט עמית בעליון היה ניתוח מעמיק של התנהלות החברות, תוך שהוא אינו חוסך מהן ביקורת. הוא קבע כי בקשת המחיקה הוגשה בשלב מתקדם ביותר, לאחר שהתיק היה "בשל להכרעה". חמור מכך, במהלך הדיון בערעור, החברות הודו למעשה במניע האמיתי למהלך: "בקשת המחיקה הוגשה על רקע הבנתן את הלך רוחו של בית המשפט והערכה מחודשת של סיכויי התביעה".
השופט עמית הבהיר כי "ההליך המשפטי אינו מקנה לתובע הזדמנות שנייה ל'מקצה שיפורים' מקום שבו כשל מלהוכיח את תביעתו בפעם הראשונה". הוא קבע כי היענות לבקשה כזו מהווה "חוסר תום לב הגובל בשימוש לרעה בהליכי משפט" ומעודדת התנהגות אסטרטגית שמטרתה "להחליף מותב או לשפר עמדות". התנהלות כזו, לדבריו, היא ניסיון שקוף ל-"forum shopping" (חיפוש אחר שופט נוח יותר).
באופן מפתיע, השופט עמית ציין כי מבחינה טכנית, בית המשפט המחוזי טעה בכך שדחה את התביעה באופן פרוצדורלי. "דרך המלך" הייתה לדחות את בקשת המחיקה, ולאחר מכן לכתוב פסק דין מנומק הדוחה את התביעה לגופה, מה שהיה יוצר מעשה בית דין. אולם, למרות פגם זה, החליט העליון לדחות את הערעור, וזאת בשל התנהלותן של החברות עצמן. הסיבה המכרעת הייתה תשובתן של החברות לבקשת המדינה לפסיקת הוצאות במחוזי. שם טענו כי יש לפטור אותן מהוצאות, בין היתר מכיוון ש"הסכימו לחסוך מכלל הגורמים הרלוונטיים… המשך דיון בהליך דנא, הן בערכאה הדיונית והן במסגרת ערעור".
השופט עמית ראה באמירה זו הטעיה של בית המשפט והמדינה, כאילו אין בכוונתן להתמיד בתביעה כלל, לא בהליך הנוכחי ולא בהליך עתידי. "במצב דברים זה," כתב, "יש לראות את המערערות כמנועות ומושתקות מלהגיש את הערעור דכאן". בשל נסיבות מיוחדות אלו, קבע בית המשפט, היה המחוזי רשאי לסטות מדרך המלך ולדחות את התביעה כפי שעשה.
השופטים מינץ וכבוב הצטרפו לתוצאה והוסיפו דברים חריפים משלהם. השופט מינץ כינה את התנהלות החברות "ניסיון מכוון וזדוני להוריד לטמיון הליך שלם" , ואילו השופט כבוב קבע כי מדובר ב"התנהלות חסרת תום לב באופן חריג וקיצוני".
בסופו של דבר, הערעור נדחה, והחברות חויבו לשאת בהוצאות המשיבים, בסך 20,000 ש"ח.
ע"א 8416/22
